3 תשובות
לא מוקיפדיה, מאתר אחר.
קיצר העתקת את כל וויקיפדיה...
צניחת החלחולת דרך פי הטבעת כוללת את כל שכבות הדופן של החלחולת (procidentia). זו למעשה התפשלות של החלחולת דרך פי הטבעת. המחלה שכיחה יותר בנשים (פי 4-3 מאשר בגברים), ושיאה בבני 70-60 שנה. קבוצה נוספת שבה המחלה שכיחה היא תינוקות, ואולם כאן האטיולוגיה והטיפול שונים. האטיולוגיה קשורה
בכמה מצבים:
לידות מרובות.
חולשת שרירי האגן.
חולשת הסוגר האנלי.
שק צפקי קדמי המאפשר צניחה של החלחולת.
שלשולים ועצירות.
פוליפים.
תסמינים קליניים:
צניחת החלחולת דרך פי הטבעת נראית כגוש הבולט בפי הטבעת ומלווה בהפרשה רירית תמידית.
רירית המעי, הנמצאת לעתים מחוץ לגוף, גורמת להרטבת הבגדים, לדלקות באזור פי הטבעת ולגרד ואי-נוחות ניכרים לחולה.
צניחת החלחולת נחלקת ל- 4 דרגות
התפשלות המופיעה בזמן צאייה וניתנת להחזרה בקלות.
התפשלות בזמן מאמץ, כגון שיעול או ריצה.
התפשלות המתרחשת עם כל מאמץ קל.
התפשלות קבועה המתבטאת בבליטת החלחולת בקביעות דרך פי הטבעת. לחולים יש חולשה ניכרת של הסוגר ואי-שליטה בסוגרים (incontinence).
בבדיקה אפשר להדגים את צניחת הרירית, כאשר החולה מפעיל לחץ לצאייה כשהוא בעמדת כריעה (תמונה 3.7). בבדיקה חלחולתית אפשר להחדיר אצבע בין הרירית השמוטה לפי הטבעת בחופשיות. בטחורים שמוטים אין אפשרות לעשות זאת. הטונוס של הסוגר מופחת. הבדיקה הנוירולוגית חשובה, ומטרתה לשלול סיבה נוירולוגית לחולשת שרירי האגן.
טיפול:
בילדים בדרך כלל הטיפול שמרני, ורק לעתים רחוקות יש צורך בטיפול כירורגי. הטיפול הכירורגי יכול להתבצע על־ידי סקלרוזציה של הרקמה התת-רירית הגורמת לצלקת ולפיברוזיס ובכך לקיבוע החלחולת. שיטה אחרת היא הניתוח על-שם thiersch. בניתוח זה מחזירים את הרירית השמוטה לחלחולת ומקטינים את פתח פי הטבעת על-ידי תפר סביב פי הטבעת בחוט דקסון, ולא בחוט מתכת.
במבוגרים הטיפול הכירורגי הוא טיפול הבחירה, והוא מתבצע בשתי גישות שונות: גישה בטנית או גישה פרינלית.
ריבוי השיטות המוזכרות בספרות מעיד כי אין שיטה אידיאלית לטיפול במחלה זו.
העקרונות הכירורגיים שעליהם מבוססות השיטות הללו הם
הצרת התעלה האנלית.
בנייה מחדש של רצפת האגן.
כריתת המעי השמוט.
קיבוע החלחולת לסקרום או לדופן הבטן.
בכמה מצבים:
לידות מרובות.
חולשת שרירי האגן.
חולשת הסוגר האנלי.
שק צפקי קדמי המאפשר צניחה של החלחולת.
שלשולים ועצירות.
פוליפים.
תסמינים קליניים:
צניחת החלחולת דרך פי הטבעת נראית כגוש הבולט בפי הטבעת ומלווה בהפרשה רירית תמידית.
רירית המעי, הנמצאת לעתים מחוץ לגוף, גורמת להרטבת הבגדים, לדלקות באזור פי הטבעת ולגרד ואי-נוחות ניכרים לחולה.
צניחת החלחולת נחלקת ל- 4 דרגות
התפשלות המופיעה בזמן צאייה וניתנת להחזרה בקלות.
התפשלות בזמן מאמץ, כגון שיעול או ריצה.
התפשלות המתרחשת עם כל מאמץ קל.
התפשלות קבועה המתבטאת בבליטת החלחולת בקביעות דרך פי הטבעת. לחולים יש חולשה ניכרת של הסוגר ואי-שליטה בסוגרים (incontinence).
בבדיקה אפשר להדגים את צניחת הרירית, כאשר החולה מפעיל לחץ לצאייה כשהוא בעמדת כריעה (תמונה 3.7). בבדיקה חלחולתית אפשר להחדיר אצבע בין הרירית השמוטה לפי הטבעת בחופשיות. בטחורים שמוטים אין אפשרות לעשות זאת. הטונוס של הסוגר מופחת. הבדיקה הנוירולוגית חשובה, ומטרתה לשלול סיבה נוירולוגית לחולשת שרירי האגן.
טיפול:
בילדים בדרך כלל הטיפול שמרני, ורק לעתים רחוקות יש צורך בטיפול כירורגי. הטיפול הכירורגי יכול להתבצע על־ידי סקלרוזציה של הרקמה התת-רירית הגורמת לצלקת ולפיברוזיס ובכך לקיבוע החלחולת. שיטה אחרת היא הניתוח על-שם thiersch. בניתוח זה מחזירים את הרירית השמוטה לחלחולת ומקטינים את פתח פי הטבעת על-ידי תפר סביב פי הטבעת בחוט דקסון, ולא בחוט מתכת.
במבוגרים הטיפול הכירורגי הוא טיפול הבחירה, והוא מתבצע בשתי גישות שונות: גישה בטנית או גישה פרינלית.
ריבוי השיטות המוזכרות בספרות מעיד כי אין שיטה אידיאלית לטיפול במחלה זו.
העקרונות הכירורגיים שעליהם מבוססות השיטות הללו הם
הצרת התעלה האנלית.
בנייה מחדש של רצפת האגן.
כריתת המעי השמוט.
קיבוע החלחולת לסקרום או לדופן הבטן.