אזהרה! סיפור עצוב ולא מעניין על החיים חסרי המשמעות שלי לפניך;

בחופש עברתי עיר אז אני בבית ספר חדש (כיתה ח) והכרתי שם את אחד החברים הכי טובים שלי.
מאז שיצא לי להכיר אותו התאהבתי בו (הוא לא אוהב אותי חזרה) ולפני שבוע סיפרתי לו, זה לא שציפיתי לתשובה חיובית- הוא פשוט ממש רצה לדעת את מי אני אוהבת והבטחתי לספר לו.
הייתה תקופה קצת אחרי תחילת שנה שנכנסתי לדיכאון קטן בגללו ויצאתי ממנו.
יום אחרי היה יומולדת לחברה שלי וחצי שכבה הייתה שם (חוץ ממנו) ושיחקנו אמת או חובה.
יצא שילד שאוהב אותי עוד מתחילת שנה שואל אותי ואמרתי אמת. "אמת שאת אוהבת את ***". באותו רגע נהייתי אדומה בטירוף והתחלתי פשוט לצחוק אבל רציתי לבכות. יום אחרי המסיבה אותו ילד שאוהב אותי אמר לי את זה ואני מרגישה רע!
מפה לשם חצי שכבה יודעת כולל הוא וביקשתי ממנו שישכח ממה שאמרתי ושהכל יהיה כרגיל אבל למרות שאנחנו מנסים הכל מרגיש שונה...
אתמות היה עוד יומולדת לילדה אחרת ושניהם באו לשם, כהילד שאני אוהבת לא היה בסביבה הילד שאוהב אותי שאל אותי "מה יש ב*** שבי אין?" זה היה רגע ככ רע ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי!
מפה לשם - חזרתי לסוג של דיכאון.
עצות איך לצאת מהשיטי סיטואיישן שאני תקועה בה?