כלכך כלכך רע.

כל שישי, כל סופש, כל חג או כל מאורע- כל פעם מחדש לבד.
אף אחד לא חושב להזמין, לעשות גם לי קצת טוב על הלב.
אף אחד לא חושב לזרום כשאני יוזמת, כי למה שמישהו יזרום אם הוא מסודר ויש לו את החבורה המגובשת שלו?
אף אחד לא חושב קצת, טיפה מעבר לעצמו. אחר אינסוף נסיונות זה כבר נמאס. להתרגל ללבד? להבין ש"חברים" "אוזן קשבת" "ישיבה" "יציאה"- יהיו רק בחלומות שלי? אולי פשוט לסיים עם העולם הזה? כי מה זה שווה לחיות בבדידות כזו?