מה אתם חושבים על הכתיבה שלי?

אני חולמת עליך, על שנינו, שוב, ושוב.
אומרים שחלומות מתגשמים, אני רוצה שתתגשם בשבילי, כי אתה היחיד שיכול לגרום לי להיות באמת מאושרת, אתה היחיד שמצליח לגרום לי לחייך בלי סיבה, אתה היחיד שגורם לי לצחוק גם כשזה לא באמת מצחיק.
זה כאילו כל שיר אהבה פתאום עליך.
כל משפט יפה מרגיש כאילו מסתכם בשם שלך...
זה מרגיש כאילו כל דקה שאתה רושם שאתה מתגעגע היא נצח.
נצח של אי אהבה -נצח של "אנחנו רק ידידים".
אני רוצה יותר מזה, אני רוצה שיחות עד הבוקר איתך,אפילו שכואב לי להגיד מילה. אני רוצה שתבטיח לי שכקשה לי, אתה תישאר ער עד הזריחה, כי בלי לחשוב עליך אני לא מצליחה לישון! אתה לא מדבר איתי ואתה רק גורם לי להתאהב בך יותר.
אם אי פעם יקרה בינינו משהו שוב... אני רוצה שתדע,
אני תמיד אהיה שם בשבילך.
אני רוצה שתדע שאני תמיד אוהב אותך.
תמיד חשבתי שגם כשאני הכי עצובה, אתה תנסה להצחיק.
אתה לא מבין למה כל פעם שאני מסתכלת עליך, אני מחייכת. זה משום שאתה כמו אור שנכנס אל חיי בדקה האחרונה של התקווה שנשארה. ועכשיו? גרמת לי להתאהב בך,
מבט אחד לתוך העיניים שלך סוחף אותי...
החיוך, והצחוק..
הרגע הזה של הריח המוכר שמושך אותי למקומות שלא הכרתי לפני תקופה.
הצחוק המתגלגל,השיחות הארוכות על החיים, וככה עובר הזמן.
יום ועוד יום, ועוד אחד.
והלב? כבר השלים עם העובדה שלא נחזור להיות כמו פעם..
אני בחיים לא אשחרר,למרות שלפעמים לשחרר עושה פחות נזק מלהחזיק חזק.
כל שיחה שלי איתך...סוחפת-כאילו העולם מדליק זיקוקים בכל חיבוק, בכל מילה מביכה.
ואיך שהתקרבנו, איך אני זוכרת שאמרת שאתה חושב עליי כל הזמן, ושאמרת שכל פעם שהסתכלת עליי התחלת להסמיק..
זה בגללי... הכל בגללי..
לא עזבתי אותך בדרך טובה ופה התנתק הקשר.
מחיבוק של אהבה לחיבוק של אכזבה...
כשקפאתי מקור חיבקת כל כך חזק שהרגשתי להבות בלב...
אבל אתה הופך לאט לאט לזר. מבן אדם שפעם לא היה עובר לידי בלי לחייך לבן אדם שלא מסתכל לי בעיניים.
ועכשיו? אני מבינה שעשיתי טעות.
אבל הבנתי את זה מאוחר מדי.
איבדתי את את ההזדמנות האחרונה.
איבדתי אותך..