איך לעזאזל זה הגיוני שעברתי שינוי כזה

זה אפילו לא נשמע אמין,בכיתה ז-ח הייתי במרכז הכיתה תמיד,תשומת הלב תמיד מופנת אליי-תמיד.עשיתי בלגן ורעש,ואמרתי דברים והכיתה צחקה.הייתי מהליצנים האלה של הכיתה,והייתי פשוט אני.ואלה היו שנים מושלמות,בכיתה ט,פתאום,משום מקום,רבתי עם החברה הכי הכי טובה שלי,הייתי קשורה אלייה מאוד,אבל לא חושבת שזה קשור בכלל,פתאום,חרדה חברתית,נהייתי שקטה בטירוף,לא הוצאתי מילה,ילדה אחת אמרה לי שהיא אף פעם לא שמעה את הקול שלי,אשכרה.הזעתי בטירוף בכיתה,לא הצלחתי להתחבר לאנשים בכלל,נהייתי בודדה בטירוף,התגעגעתי כלכך לזרוק בדיחה ולשמוע צחוק של הכיתה נקרעת,אבל הרגשתי משעממת,שאין לי שום דבר להגיד,שום דבר מצחיק,פעם הייתי כלכך טובה עם אנשים,הייתי זורמת ולוקחת הכל בקלות,היום אני נתקעת עם שתיקה מביכה ובלי נושאי שיחה,ואני פשוט בן אדם רגיל,אני לא חייזרית שאין לי על מה לדבר,אני שומעת מוזיקהשכולם שומעים,עושה מה שכולם עושים אחר הצהריים,אני לא מוזרה.ואני לא מבינה מה זה השינוי החד הזה?איך ככה בכמה חודשים בן אדם משתנה?לחרדה חברתית צריך להיות קצת קשר לאופי,ולא היה לי אופי כזה.יש לזה שם אחר אולי?למה שקרה לי?כמה שאני מנסה,אני פשוט לא מצליחה לחזור לאותו בן אדם שהייתי,אני לא מצליחה לשחרר,אני כל הזמן מודעת לכל מה שאני אומרת ואני שופטת את עצמי על כל דבר שאני אומרת.