מה סיפור החיים שלכם?

היו לי הפרעות אכילה. עכשיו אין אבל אני עדיין שונאת את עצמי ורוצה לחזור לזה. האבא החורג שלי מכה. אין לי חברים ולפעמים צוחקים עליי בבית ספר. הציונים שלי חרא

חזרנו בתשובה..
אמא שלי באה מבית דתי ואבא שלי מבית חילוני לגמרי
אמא שלי חזרה בשאלה אבל נשארה מסורתית כזו..
אחרי כמה שנים היא עשתה תאונה(לא רצינית) עם אחים שלי..הכל היה בסדר
אחרי כמה זמן עוד תאונה לא רצינית..
אחרי כמה שנים היא הרגישה ממש כאבים וכל הרופאים אמרו לה שאין כלום וזה יעבור..
היא כבר סבלה אז הם הלכו שוב ואמרו לה שיש לה מחלה סופנית נדירה והיא הולכת למות תוך חודש..
הייתי בת 3 אז..
היא לא ידעה כבר מה לעשות..
היא דיברה עם אלוהים והתחננה בפניו שיציל אותה והיא תשים כיסוי ראש ותנסה לחזור בתשובה..
אחרי כמה ימים בר רופא ערבי לבדוק אותה והוא אמר לה בעצמו שזה נס רפואי ושאלוהים הציל אותה..
והוא בחיים לא שמע על מקרה כזה מדהים
היום אנחנו דתיים:)

ילדה יחסית מפונקת, התנפלו עליי בכיתה ד התחלתי ריב עם ה"מקובלים" עליתי לחטיבה ומצאתי "חברות" בכיתה ח מצאתי את החברה הכי טובה שלי. ניסיתי להתחבר לילדים שמסתבר שלא מתים עליי ומנסה לשרוד.
תוך כדי איבדתי אנשים יקרים לי....
לא עניין גדול

טוב אז אני בעצם בת 14 אני לא עומדת לבפר את סיפור חיי אבל אני אספר על השנים האחרונות לפני שנתיים התחלתי חטיבה ובהתחלה היה לי ממש קל אבל זה נהיה קשה ממש ותמיד היו לי חברות והיה לי חבר אבל נפרדתי ממנו והוא לפני כמה זמן אמר לי שהוא חושב שסתם אמרתי לו כן כשהוא הציע לי ושאני סתם שקרנית והוא לא רוצה להיות ידיד שלי יותר וממש נפגעתי

שואל השאלה:
*משתפת*
סיפור חיי... מה אפשר לומר
סיפור חיי נכתב עדיין, לא נגמר.
את ההתחלה לא זוכרת,
ההמשך לא אומרת,
לוקחת עט וזכרונות כותבת על מחברת.

אני זוכרת את ההרגשה אז כשהייתי קטנה
שגיליתי לראשונה מה זה בגידה.
"שהחבר" של אמא זה לא "חבר"
ולראות אותה מתנשקת איתו אסור לספר.
אז כשלא ידעתי שזה רע, אבל הייתה הרגשה
אז הייתי מספרת לאבא על הבגידה...
ומקבלת מאמא את הסטירה החזקה,
ועוד מכות שאני כבר לא זוכרת,
הדחקה טובה בשביל לנסות להרגיש אחרת.

כבר גדלתי, הגעתי לכיתה ה', שיט.
עכשיו כבר מבינה שבגידה זה לא "בולשיט"
הרגשה נוראית, על אמא אי אפשר לסמוך?
גם כשהתעללו בי היא לא רצתה לתמוך...
זוכרת מילים "את בת של זונה" "אמא שלך הולכת עם גברים אחרים" "ככה זה רוסיות זונות" "לאבא שלך אין ביצים".
עוד בעיטה, עוד אבן שממנה אני מתחמקת
עוד יום שמחכה שאולי יגמר אחרת.
הרגשתי כל כך בודדה, ילדה קטנה ומפוחדת
שזקוקה רק למילה טובה, להרגיש נאהבת.

כיתה ז' ח' הזכרון קצת מעורפל
הפרעות אכילה, הרגשה של שמנה, שונאת להסתכל על עצמי במראה.
במקביל נזכרת ביד של אבא שצובטת תופסת לי את החזה, הוא צוחק כמו אידיוט שאני מתפתחת ואני רק מדמיינת איך אני בורחת.
חתך ראשון הדם מטפטף, דמעות בעיניים שהגשם שוטף..
איחולים של "מוות" הפכו לברכה,
איך אף אחד לא רואה שאני נואשת לעזרה?
סחרחורות, עייפות לא פוסקת,
עושה בדיקה, אנמיה כרונית אלי מצטרפת...
איתה מגיעה השאיפה להפסיק עם הרעבה ופגיעה עצמית.
מרימה את עצמי על הרגליים, משנה תוכנית.

גיל 16 החיים שלי קיבלו תפנית מפתיעה,
החלטתי לצאת מהארון סוף סוף, להחליט שאני חוזרת בתשובה!
האהבה שלי לאלוקים מיום ליום רק מתחזקת,
הקרבה שלי לדת הולכת וגוברת.
תקופה נהדרת בחיי, למרות שהיה לי קשה
המשפחה גינתה, כעסה, אבל לי זה לא משנה
האמונה שלי הייתה כל כך חזקה והלכתי נגד הזרם למרות הניסיונות של החברה ומשפחה.

אחרי 4 שנים של תשובה, הגיעה הרגע של הנפילה.
יוצאת מהבית, מתחילה לימודים, אין זמן לא לעצמי ולא לאלוקים...
מתחילה להרגיש הרגשה מוזרה, שכולם צוחקים אומרים "בונא את סתומה"
מתחילה להרגיש חוסר ביטחון,
המבחנים, הלימודים, לגור לבד פתאום לא נראה נכון.
במקביל מאבדת את הגבר שאהבתי,
התחלתי להצטער על הכל, שאיתו שכבתי..
איך ביום אחד הכל פתאום נגמר
רואה אותו איתה, שהייתה חברה, הלב נשבר.
מנסה לשחק אותה "קול" הכל בסדר
בזמן שבפנים נאבקת מנסה לאחות עוד שבר
דמעות, חרדות, סיוטים בלילות
זכרונות שתוקפים אותי בחלומות.
אומרים שגוף בריא נמצא בנפש בריאה,
זה כנראה מסביר למה אני עדיין חולה.

אז החלטתי לעשות צעד משמעותי, ללכת לטיפול פסיכולוגי לטפל בעצמי...
זה עוזר אין ספק, אבל כואב את הכוחות מהגוף שואב...
מגיעה הביתה זה תמיד בריבים, נמאס לי לסתום ת'פה אז צועקת מילים
מילים שמבטאות רגשות כועסים, כאובים..

היום אני במקום אחר, אבל רק צעד אחד קדימה. כבר לא רבה עם אמא, לא מפחדת מעצמאות, או לימודים, מנסה להנות ולמצות את החיים.
מנסה להתחבר חזרה לאלוקים!
עובדת על עצמי כמה שאפשר, זה מאוד קשה חייבת לומר
במיוחד כשאני מרגישה לבד, רק אני ואלוקים
למרות שאם להיות כנה אפילו אותו לא תמיד מרגישה בפנים..
יום אחד לוחמת יום אחר נשברת
אבל על אמונה שומרת ועל החיים לא מוותרת.
אז הסיפור שלי לא נגמר, אני ממשיכה אותו לכתוב, בתקווה שהסוף יהיה סוף טוב.

שואלת השאלה
את מהממת!!!
אני גאה בך!!

הייתי משתפת
אבל זה יהיה ארוך ומסובך מדי אז אני אחסוך ממכם ^^"

מגיל קטן אני לא מוצא לעצמי מקום בחברה. ההורים שלי כמעט התגרשו פעמים (כמעט חתמו על חוזה) כשהייתי בכיתה ג בערך וזה די צילק אותיברמה מסוימת. בכיתה ד מישהו הטריד אותי מינית. חשבתי שניצחתי את הדיכאון שלי ואת האנורקסיה אבל שניהם מתחילים לחזור עכשיו ואני לא מוכן לדבר עם פסיכולוג כי יש לי פחד מהשיפוט של המבוגרים. החברה הקודמת שלי בגדה בי ביום הראשון שהיינו ביחד ובכל זאת סלחתי לה ובגלל זה במשך שנתיים לא הצלחתי להתקדם הלאה מהמחשבה שכולם יעשו לי את זה, היא גם הכריחה אותי להתנשק איתה בפעמים הראשונות. יש לי עכשיו חבר ומאוד קשה לנו בזוגיות בגלל כל הבעיות אמון שלי. יש לי בעיות קשב וריכוז ודיסלקציה אבל ההורים שלי מתנגדים לאבחן אותי ובגלל זה אני די נכשל בכל מקצוע אפשרי.

הסיפור שלך מרגש במיוחד ... והכשרון כתיבה שלך עולה על כולם שתדעי רק ימים של שמחה !

ואו .
אני עם דמעות את פשוט... מדהימה !!! עוצמתית. מלאה בכוח

עברתי 6 שנים חרם בכל מקום אפשרי

בן 17, גר בצפון הארץ.
בגיל 4.5 נפלה קטיושה על הבית שלי בזמן שהתקלחתי, מלחמת לבנון השנייה, 2006. היא פגעה בי ישירות בצורה קשה מאוד. חצי מהבית נהרס ואני נפצעתי באורח אנוש. חילצו אותי עם מסוק של מגן דוד אדום לבית חולים רמב"ם בחיפה שם הובהלתי לניתוח חירום בעקבות שטפי דם קטלניים בגלל גופי. הוריי כבר נפרדו ממני במסוק.
ניתוח החירום הציל את חיי אך עברתי תהליך שיקום רפואי ונפשי של כמעט עשור שנים בעקבות פוסט טראומה חמור שהיה מונע ממני שינה וגורם לחרדות.
מעבר לכך, נגרמו נזקים גופניים מהאירוע כגון רעידות לא מוסברות של הגוף ופגיעה במרכז הדיבור במוח שהובילה לגמגום.
לצערי, אני מוגדר כפצוע האזרחי הקשה ביותר של מלחמת לבנון השנייה.
אבל אני חי, תודה לאל.
והחיזבאללה? שיקפצו.

מושעה כל שבוע מכיתה א ואז בכיתה ז השתפרתי עברתי לבית ספר דתי בכיתה ה
מסתובב לבד בבית ספר כבר 3 שנים ונהנה מבלה את כל הזמן הפנוי שלי בלעשות מה שמתחשק לי ירדתי 27 קילו בכיתה ט ועכשיו חופר לאנשים בעיקר ומנסה לעשות צחוקים סובל מפאראסייטס בבטן ונהנה מכל שניה של כאבים

סיפור חרא. שהולך ככה.
ההורים התגרשו לפני שנתיים ומתחילת שנה הכל נהיה יותר ויותר חרא . עברתי לאבא שלי ואני מרגישה אדמה לגבי אמא שלי ובדיוק עכשיו אני פשוט בוכה כי אני פאקינג לא יודעת מה לעשות.

שואל השאלה:
אתם מדהימים, כל אחד ואחת!
כמה כוח ואהבה יש בכם

וואו שואלת השאלה, אני עם דמעות בעיניים.
את כותבת כל-כך יפה, וזה מדהים איך שאת משלבת את הסיפור שלך ככה.
אני מעדיפה לא לספר את הסיפור שלי כי קשה לי לדבר על זה, אבל רק אגיד שזה לא מתקרב אפילו לשלך, ואת חזקה ומדהימה.

אתה מדהימה יותר מכולם ..ריגשת אותנו מאוד

אממ יסודי היה חרא מעולם לא השתלבתי בגיל 11 התחלתי לעבוד עם אמא שלי (עד היום עובדת איתה) הגעתי לחטיבה סבלתי מהצקות בגלל מצב בריאותי שהיה לי קראו לי נכה מתפרקת וכו'... בתחילת כיתה ט חליתי בהפרעת אכילה ודיכאון החלמתי רק באמצע י עכשיו אני ביא לא עושה בגרות כי אני לא מאמינה במערכת ועדיין מתקשה למצוא את מקומי בחברה

אני שוקלת 85.

טוב את הסיפור המלא זה בלתי אפשרי לרשום פה כי זה ייקח יותר מידי זמן
אז בקצרה,
הרביצו לי וקיללו אותי בערך כל היסודי, כשהשיא היה בכיתה ה שקשרו אותי לעץ, עד שבכיתה ו הבצפר איים עליהם כל כך שהם פשוט לא התייחסו אליי והייתי לבד לגמרי
כיתה ז למדתי במקום אחר בלי כמעט אף אחד מהיסודי, היה סבבה קצת אבל שקעתי בדכאון ואובדנות
חתכתי את עצמי, חנקתי את עצמי
כיתה ח הותקפתי מינית והייתי באובססיה לבנאדם ההוא שתקף שנה
אחרי זה אהבתי מישהו עד לרמה אובססיבית שנה וחצי כזה
כיתה י נעשיתי אנורקסית (השיא שלי זה 80 שעות שזה קצת יותר משלושה ימים), בו זמנית התחלתי פשוט להיות עם אנשים רנדומליים ולא האמנתי שמגיע לי אהבה, אבל היי לפחות הפסקתי לחתוך ולחנוק
הבצפר גילה (על האובדנות רק) ופעמיים הייתי צריכה ללכת לפסיכיאטר על מנת שאוכל להישאר בבצפר שיגדיר שאני בטוחה לעצמי ולאחרים (וכמובן הסתרתי ממנו הכל והצלחתי בכל פעם)
כיתה יב התחלתי לצאת מזה ולהבין שאני שווה יותר מזה, יצאתי מהאנורקסיה
המצב הנפשי ממש השתפר
מחכה לגיוס, קצת אבודה עכשיו..
אבל הכל טוב בעקרון בערך

אין לי סיפור חיים מרגש כל כך..

הייתי גר במושב והייתי מהכי חברותיים שם
ובגיל 8 עברתי לעיר,
היה לי קשה בהתחלה להתאקלם
אבל הסתדרתי והיום יש לי המון מאוד חברים..



הצטרפתי לצופים בכיתה ח
עכשיו אני בכיתה י ואני מדריך 21 חניכים וחניכות מכיתה ד (מעורב - 6 בנים 15 בנות..)
אני מתנגד בכל תוקף להכניס פוליטיקה לצופים ולכן אם אני עושה נקודות מבט (סוג תוכן שבו המדריך מטיף משהו) אני רק מקשר את זה לאהבת הארץ.

אני בקראטה כבר 11 שנים ואני עוד מעט חגורה שחורה.
(הציעו לי להבחן לשחורה אבל וויתרתי)

אני בכיתה מדעית כבר 4 שנים (ז - י)

מאז שאני זוכר את עצמי אני ימני.

הרבה כאן מדברים על הבעיות הנפשיות שלהם ולי אין בכלל בעיות נפשיות..

איזה חיים שיגרתיים ומשעממים. חחח

חוץ מזה שאני סוג של חיי בצל של אח שלי הגדול בעניין של שחמט,
כי אני פרשתי משחמט בגיל צעיר (12) ואח שלי הגדול מקום 2 באירופה בשחמט

אין לי משהו מיוחד..

אני מקובל יש לי חברה
ומלך הכיתה

נולדתי וכל השאר זה בונוס

דיי רגיל ומשעמם..עד כיתה ו בערך לא היו לי חברים רק בכיתה ז המראה שלי השתנה והתחילו לשים עלי ובאמת בכיתה ז כבר היו לי דיי הרבה חברים. עברתי בכיתה ח..היה דיי קשה לעזוב והכל אבל התחברתי לילדים שם מהר... כל החיים היו לי תמיד משברים כמו לכל בן נוער ועד היום יש לי חרדה חברתית מאותם ימים שלא היו לי חברים אבל הכל טוב..

נולדתי מפה לשם גיליתי את המטאל מפה לשם את הבלאק מטאל מפה לשם פיתחתי משיכה מינית לבורזום

היו לי הפרעות אכילה, הגעתי למשקל 42. תפסו אותי. הכריחו אותי לעלות את הכל בחזרה. תכננתי לעשות דברים רעים למשפחה שלי אבל התייאשתי. עברתי ללפגוע בעצמי בדרכים אחרות חוץ מבאוכל. העור שלי יעיד. הרגליים שלי יעידו. הדם יעיד. הלהב יעיד.

שהגאתי לבית ספר גילו לי באיבחון באיות למידה קשות ודיסקלקציה חמורה וחרדה חברתית ברמה קשה ממש וכמובן שזה לא אזר שהייתי שמן ממש וככה זה היה במשך שנים איתאללו בי וצחקו אליי וניצלו אןתי שוב ושוב ושוב אז אברתי לבית ספר באמת שזה בית הספר הכי טוב באיר שלי זה בית ספר מיוחד אז אברתי לשם והילדים היו נחמדים אבל עדיין הייתי ביישן ואם חרדה חברתית אז לא היו לי חברים וקבוצה מסויימת שהיא היחידה שלא נחמדה בכיתה עד היום עשתה אליי חרם ולא היו לי חברים אז שאלינו לחטיבה ושניי הכיתות שהם כל השיחבה שלי היתחברו ביחד ושם מצאתי את החברים האמיתיים הראשונים שלי הם יו שם ביחד כבר והם היו שתיים ואחריי זמן מה עוד אחד היצתרף שהיה איתי בכיתה מאז שהגאתי לשם ואנחנו עד היום חבורה והחברים הכי טובים שייתי יכול לבקש.
ליפניי שנה החלתתי שנימאס לי מאצמי כי תמיד סנאתי את אצמי כי ככה אחברה מהצאד לימדה אותי שאני כלום אז רציתי לשנות את זה והחלתתי שאני משנה את הביישנות שלי ואת הגוף וככה הגאתי לקרוספיט ואחריי שנה ארוקה אני פחט ביישן אבל עדיין וזה רק הולך ומישתפר ומה אם הספורט שלי? היום אני 20 קילו פחות ובניבחרת להרמת מישקולות ומחר התחרוצ הראשונה שלי וגם בשנה הזוט היו דברים קשים כמו הפסקת הדיקאון שהיה לי כל השנים העלה זה היה הדבר הכי קשה שעשיתי להוצי את הדיקאון מימני ואיתהבתי בפעם הראשונה והתחלתי להיות ידיד שלה(היא הבת הראשונה שדיברצי איתה מרצוני והיום אני מדבר אם יותר טיפה אבל אבר מאז רק שבואיים) ואחריי חודש שדיברנו אני החלתתי להזמין אותה לצאת והיא לא רצתה ואני ממש מבואס כי היא הבין אדם הכי מדהים שיצאה לי להקיר אבל חוץ מיזה הסוף שלי טןב קרגה ומקווה להמשיך אותו ובלמידה אני מיצתיין בהכל כיום

בת 17 עוד מעט .
הסיפור שלי מתחיל האמת עוד מהלידה , אמא שלי מקבלת התראה מהרופא ואומרת שאם יולידו אותי אני אצא עם פגם במוח וכדאי לעשות הפלה .
אמא שלי לא ויתרה עליי והולידה אותי .
איזה אירוני ...אני נולדתי בריאה ושלימה ברוך ה'!

כיתה ג סבלתי מבריונות, קיללו אותי והתאכזרו אליי.
אאוץ ' ילדים זה עם אכזר .

עברתי בית ספר דתי ושם מצאתי את עצמי .

פתאום אין בריונות כל הבנות מתייחסות אלייך שווה .
נהניתי .
התחלתי לגדול על רקע המסורת .


גיל 15 מישהו התחיל איתי .
זרמתי .
הוא היה כל כך חמוד אז אמרתי שאני אסכים .
נפגשנו ונאנסתי .

נכנסתי לדיכאון , הייתי מיואשת.
איך זה לראות כל גבר ולחשוב על זה שהוא הולך כל שניה לפגוע בך ?

זה חרא .

שנאתי כל הרגשה הביטחון שלי בגברים ירד עד שלא רציתי לצאת מהבית .

עברה שנה ועדיין חשבתי על אותו מניאק , והבנתי שאני חייבת להרפות.

התחלתי לקרוא ספרים על איך לצאת מדיכאון, ועל תת מודע וואלה זה עוזר .
סוף סוף.
שחררתי.

וכך אני פה .ממשיכה בחיי ומנסה למצוא את עצמי.

וואו אני יכול לדבר איתך בפרטי אבל את צריך לצאת מאנונימי בישביל זה תיחטבי לי

בת 17 היו לי הפרעות אכילה דיכאון וחרדות
הדבר היחיד שנשאר לי זה חרדות
ואני חיה בשלום עם עצמי היום
אז זה סבבה

קראתי את הסיפורים שלכם. תקשיבו אתם מדהימים אחד ואחד וחזקים בטירוף יותר ממה שאתם חושבים! אל תוותרו בחיים לא משנה כמה זה קשה. החיים לא תמיד פיירים אבל לא משנה מה אסור לנו להרים ידיים. תלחמו למען החלומות שלכם ואל תתנו לאף אחד להוריד אתכם. תשמרו על אמונה ואופטימיות, ותראו שהכל בסוף יסתדר ושיהיה יותר טוב.

ביסודי ובגן הייתי דיי מאושרתף הייתי לא מקובלת והיו לי הרבה קונפליקטים בין החברות ובתוך עצמי אבל הייתי סבבה. בחטיבה עברתי למערכת חינוך מיוחדת והרבה יותר קשה ומורכבת, היה לי קשה להתמודד עם זה, עם הלחץ הלימודי, החברתי, ולחצים מסויימים מצד אמא שלי. בתחילת כיתה ח' הכלבה שלי מתה, מאז תקופה דיי ארוכה של קצת דכאונותף מחשבות קיומיות ולחץ בלימודים גבר וממש השפיע. כמה בחירות לא נכונות... בקיצור חרא. החופש של לפני ט' היה מאוד אינטנסיבי, הרבה חוויות משמעותיות מאוד עבורי. עכשיו אני באמצע כיתה ט', התחלתי אותה ברוח חיובית ועם המון דלתות חדשות. את השנה הזאת התחלתי שונה מכל שנה אחרת. כבר גילית שלא הכל מושלם, עכשיו בדיוק אני נכנסת ללחץ המטורף של סיום חטיבת הביניים, הרבה מאוד דברים נופלים עלי כרגע ואני עומדת להתחיל להתעשק איתם.

אין לי סיפור חיים סתם פריקה
אין לי כוח לביצפר, אין לי כוח ללימודים האלו כל פעם שאני מנסה להצליח מורה אחרת מורידה אותי היום בכיתי כי לא הצלחתי להבין את החומר ולמורה כבר לא אכפת ממני והיא לא שמה לב שאני מנסה להשתפר ואין לי כוח אין לי !
כיתה ט זאת הכיתה הכי חרא בעולם!

הרגשתי שהחיים שלי מתפרקים וניסיתי להתאבד.מאז אני מנסה למצוא את הדרך שלי להרגיש שלמה,אבל עברו 3 שנים מאז ולא מצאתי...אני אמצא

נולדתי והילדות שלי היתה די בסדר, הזיכרון הרע הראשון שלי הוא כשאמא שלי סיפרה לנו שסבא שלי נפטר, הייתי בכיתה ב או ג
מאז ומתמיד לאחי הקטן היו בעיות משמעת, יש לו הפרעת קשב וריכוז חמורה מאוד והוא אנרגטי מדי מטבעו, הוא היה מתנהג בצורה מפחידה לפני שהוא התחיל לקחת תרופות רציניות במקום סתם ריטלין או קונצרטה. אחי הגדול תמיד עשה המון צרות במשפחה, צרות אמיתיות- אלו אך פעם לא היו סתם ריבים בין הורים לנער מתבגר, אלו היו דברים נוראיים ומילים נוראיות ומעשיים נוראיים שלא בא לי לפתוח.
בתחילת גיל ההתבגרות שלי, גיל 12 לערך, נורא רציתי למצוא חן בעיניי אנשים. אני זוכרת שתמיד רציתי להיות חברה של הבנות ה"מקובלות" בכיתה שלי (אז זה היה המונח לחבורת בנות צווחניות שמתרגשות מנוכחות של בן) אבל הן אף לא רצו אותי בניהן, פשוט הייתי מוזרה מדי.
החיים שלי זרמו די בסדר בין כיתה ז-ח, רק הבעיות הרגילות שהזכרתי קודם, אבל אז הכל התחרבש וזה ככה עד היום. לא יודעת איך להסביר אפילו מה קרה, פשוט הכל נחת עליי בבת אחת ונעשיתי הרבה יותר מופנמת, שקטה ומעדיפה להסתובב בחברת האוזניות שלי מאשר בחברת אנשים.
המצב הנפשי+המצב הבריאותי שלי+לחץ של לימודים+לחץ כלכלי בבית+חרדה כרונית+מצב משפחתי רגיש+מוות של אדם קרוב+נפש עדינה מדי שנאלצה להתחספס עם השנים, אם יש בכלל מילה כזאת, הכל יותר מדי. החיים שלי נשברו אז לשניים, היום הם עדיין בחתיכות ואני אוספת את השברים. לאט לאט.

עד גיל 5 הייתי דתיה סבתא שלי מתה הפסקתי עם הדת אבא שלי היחיד שעדיין שומר חלקית פחות מפעם אבל עכשיו האמונה התחזקה לאחרונה אני לא מאמינה בכלל.
בגיל 6 אובחנתי בטעות כמגמגת התביישתי בעצמי מאוד.
בגיל 7 אני זוכרת הלכתי עם אמא בפעם הראשונה לקנות מכנסיים עם חצאית כי עדיין היה לי מאוד מוזר בלי החצאית היה העליה לכיתה א פחדתי לדבר החלטתי אני לא מדברת בכיתה אם לא פונים עליי, שתקתי פספסתי הזדמנות להתחבר לילדים בשכבה ואני זוכרת שהמחנכת הביכה אותי היא צעקה משהו שאני לא כותבת עם ניקוד ואני ככ הייתי מבויישת כי לא יכולתי לענות לה כי אז ידעו על הגמגום שיתגלה כשקרי בגיל 8.
בגיל 9 מצאתי חברות שבאמת אהבתי.
בגיל 10 תרמתי תשיער ירדו עליי מאחורי הגב
אפשר לומר שכמעט כל החיים ריכלו עליי כי הייתי שונה אבל תכלס מה הם ציפו לא הייתי כמוהם בשום צורה.
בגיל 12 סבלתי מהתקפי זעם ופחד מעליה לחטיבה, הייתי מושפעת מלחץ חברתי עשיתי החלקה יפנית חשבתי שזה יגרום להם לאהוב אותי פתאום
בגיל 13 סבלתי מדיכאון הייתי אצל פסיכולוג ופסיכאטר פעמיים לא אהבתי את זה אז הפסקתי ללכת, סבלתי כשנה שלמה היה לי ניסיוני התאבדות ועד היום אני זוכרת איפה חתכתי וזה די עצוב לי, הא וסטיפס הזמינו לי משטרה בסוף גיל 13 פתחתי אינסטגרם כל החיים שלי
התחלתי לכתוב שם הכל ובזכות זה יצאתי מדיכאון.
וזהו החיים שלי לא היו פשוטים אבל שרדתי אותם בדרכים הזויות.
הא ויש לי אחות נכה

לי יש סיפור, אבל אצטרך להיות אנונימית. אני מרגישה חנוקה במשפחה הם צריכים עזרה נונ-סטופ ואני מרגישה שאין לי רגע לעצמי. אם אני לא עוזרת מספיק ישר מאשימים אותי וקוראים לי עצלנית ועוד דברים אחרים, למה אני צריכה להרגיש אשמה כשאני נחה לי במיטה? מצפים ממני שאעבוד כמוהם ואומרים שזה "הכנה" להיות אמא אבל מרגישה שבמקום לחיות בתור נערה רגילה אני חיה כמו אמא.
מחכה שבקרוב יהיה לי דירה משלי ושלא אצטרך את עזרת ההורים (ובתקווה שהם לא את שלי)

ביסודי לא היה לי חברים וכל הזמן היו קוראים לי מכוערת וקופה והייתי בוכה פשוט כל הזמן בגלל זה, ונראיתי מזעזעת אם זה משנה. בחטיבה חשבתי שיהיה לי אותו דבר אבל מצאתי כמה חברות והיה לי כיף אהבתי לבוא לבית ספר ובכיתה ט' היה לי גלו אפ רציני מזה שהיו קוראים לי קופה ומכוערת על בסיס קבוע לזה שאומרו לי שאני יפה ממש. ההורים שלי ממש קמצנים ועצלנים ברמה שאני מתחננת ובוכה כמה שבועות לפני שהם קונים לי דברים קטנים שאני צריכה בשביל לא להרגיש שונה כמו גקטים שאני לא אצטרך ללבוש כל יום אותו אחד או כסף בשביל לעשות גבות שאני לא אראה באמת כמו קוף ויש להם כסף בזה אני בטוחה ואמא שלי היא הבן אדם הכי חרא שאני מכירה היא מקללת אותי כל הזמן למשל: מטומטמת מפגרת סתומה מכוערת קופה מכשפה שקרנית בן אדם רע זונה רוע טהור ועוד הרבה ...ומנסה להרביץ לי ומורידה לי את הביטחון בקטע מטורף ומשקרת על דברים שאני עושה ומנסה להאשים אותי בכל דבר רע שקורה היא כמו הבריון הרציני הזה מהסרטים של הבית ספר רק שזה אצלי בבית ואני לא יכולה לברוח.
אני עכשין בתיכון ואין לי חברים לא משנה כמה אני מנסה למצוא ולהתחבר זה תמיד מתחרבן אני לבד ואני רואה את החברות שהיו לי בחטיבה ובא לי לבכות על איך שהם נטשו אותי ולא אכפת להן ממני כי הן מיצו והן סתם ניצלו אותי ואחת מהן שהייתה החברה הכי טובה שהייתי איתה כל רגע שהיא הייתה צריכה אותי שהייתה לה תקופה פחות טובה ושהייתה התקופה שלי ממש תקופה חרא פניתי אליה כי לא ממש היה לי ברירות אחרות ואמרתי לה שאני בדיכאון היא לא עשתה כלום לא היה אכפת לה אני עכשיו בלי חברות והבדידות הורגת אותי.מיותר לציין שבחיים לא היה לי לבר ואףהאחד לא ממש שם עליי וזה חסר לי ממש.אני שונאת ממש את איך שאני נראית לא מבינה למה אני בכלל פה

עכשיו גיליתי שכנראה יש לי מחלה וכדי "לעדן" אותה אני צריכה לעשות המון ספורט

תמיד רציתי להיות מקובלת ורוב החיים שלי הייתי מבודדת ומנודה , לא עשו לי חרם או משהו פשוט לא אהבו אותי
יש לי אספרגר אז גם בחטיבה היה לי קשה למצוא חברים טובים היו עליי שמועות תמיד, רק כמה חברות כל פעם- הייתי צריכה יותר
אבא שלי היה מכה פעם
בגיל 13 עד 15 היו לי חרדות בריאות ממש ממש קשות עד לרמה שכמעט התאשפזתי ... הצורך שלי באהבה התחיל להיות קיצוני, נרשמתי לאתר היכרויות בגיל כמעט 16 הכרתי את האקס שלי, ומסתבר שהאופי שלי לא ממש התאים לו ואחרי 3 חודשים שאני התאהבתי עד הסוף הוא נפרד .. עברתי תקופה מאוד ארוכה של קושי לשחרר ושברון לב כי כל הסיפוק של הבדידות שלי נגמר ושוב חזרתי לזה
השנה אני סוף סוף מטפלת בזה יוזמת,
במקביל התפרצו לי חרדות נטישה כי כל כך הרבה אנשים עזבו אותי ואני מפחדת..
ויהיה בסדר

יש לי חיים דיי משעממים...
גדלתי ונולדתי בעיר קטנה במרכז
ביסודי הכל היה בסדר (בערך)
עליתי לחטיבה לכיתת ספורט(כבר שנה 3 שלי) אני משחקת כדורסל בנות.
אני אוהבת לאפות.
נולד לי אח קטן לפני שנה
ובעיקרון אבא שלי בגד באמא שלי לפני כמה שנים ועכשיו גיליתי שהוא מתכתב עם משהי בוואטספ ואני בדילמה קשה מאוד אם לספר או לא לספר.

אםם זה לא נורא כמו של אחרים פה אבל:
ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת שנה אחרי 10 שנים שניסו להביא אותי.
מסתבר שבגלל כל הנסיונות משהו קרה לאמא שלי במוח והיא פשוט השתגעה.
והיא חולה נפש, אבל לא הסכימה לקחת תרופות, והיו מלחמות על המשמורת שלי ממש קשות.
גרתי איתה עד כיתה ג.
בגן היא הייתה משקרת שאבא שלי מרביץ לה ושמו אותו בכלא לאיזה חודש ועשו לו צוו הרחקה ממני ומאמא שלי לשנה ולא ראיתי אותו שנה.
ואז בכיתה א עד ה אמא שלי הייתה באה ומאיימת על ילדים לא להתקרב אלי ושהם מסיטים אותי נגדה, ותמיד אם הייתי רואה אותה הייתי רצה לשירותים ונשארת שם שעה כי היא הייתה פשוט צורחת על המורים, המנהלת, הילדים והיו לוקחים אותה משם במשטרה.
היא אף פעם לא הייתה קונה לי דברים, והיא לא הייתה מרשה לי חברות, כשנעלמו לה דברים היא הייתה אומרת שאבא שלי גנב אותה וכשהיא מצאה אותם היא אמרה שהוא החזיר.
בגלל שהיא איימה עם כולם גם לא היו לי חברים וכולם שנאו אותי והיה עלי חרם איזה 3 שנים.
בכיתה ג אבא שלי גילה שהיא מרביצה לי ושמה לי פלפל חריף בפה אז נתנו לו משמרת מלאה.
שנה אחרי זה היא באה למושב והתחילה לצרוח מול הבית שלי שאני חייבת לברוח אחרת אבא שלי ירצח אותי ולא לאכול כלום ושזה מורעל.
ולא יכלתי לצאת אליה כי אבא שלי נעל את הבית, וניא בכתה וצרחה עד שבאה משטרה ולקחה אותה ולא ראיתי אותה שנתיים.
כשחזרתי לראות אותה זה היה במרכז כזה בליווי עובד סוציאלי עד שסמכו עליה להיות איתי לבד.
היא לא הוזמנה לבת מצווה שלי, וכשהיא גילתה היא צרחה עליי וזה.
היא גנבה לי את הטלפון והכחישה את זה, ולא ראיתי אותה עכשיו שנה כבר.
חסמתי אותה בטלפון, היא עשתה מלא רע לאבא שלי גם.
ובגלל כול הכסף על העורכי דין אבא שלי צריך לעבוד כל הזמן, ובגלל זה הוא ממש מתוסכל וכועס ותמיד צורח עליי בלי סיבה.
יש לי הפרעות אכילה, אני מרגישה ממש מכוערת ולבד.
עכשיו אני בת 15 ואיבדתי השנה 4 חברות כי נמאס לי שכולם דורכים עלי.
וזהו... נראה לי
אני זוכרת שהם היו ממש רבים ומקללים אחד את השני ומושכים אותי כל אחד אליו ולא ידעתי מה הם רצו מחיי.
פאק חפרתי, סורי

אז אתם באמת רוצים לשמוע?
הכל היה טוב ויפה רק מכיתה ד התחיל כל הבולשיט.
שם הבנתי שאין דבר כזה חברים.
הבנתי שיום אחד מישהו יכול להיות חבר שלך ויום אחר להרביץ לך.
אבל זה עוד כלום.
עליתי לחטיבה בלי שום ילד או ילדה שאני מכירה.
התחברתי לכמה ילדים, לא משם, אבל חמודים.
יצאתי איתם לטייל וכן, כולם היו בנים.
מסתבר שמישהי מהבית ספר ראתה אותי, אולי מורה, ילדה.
הפיצה עליי שאני שרמוטה שרוצה שרק גברים יסתובבו לידה.
שנה לא הלכתי, שנה שישבתי בבית.
מנסה להבין, מה לא בסדר איתי?
אחריי שנה חזרתי לבית ספר.
מישהו חמוד התחיל לדבר איתי בהפסקות.
אבל שהיו רואים אותי איתו ליד חברים שלו?
הוא היה בורח.
ואז בא ילד חדש לכיתה.
הוא ישב לידי.
דיבר איתי ואפילו קבענו להיפגש אחריי בית ספר.
אז נפגשנו, אבל גם אחר כך הפסקתי ללכת והקשר שלנו נותק.
עוד שנה עברה והינה אני בבית ספר חדש מחוץ לעיר לא מכירה אף אחד.
כולם קוראים לי שמנה.
אז לא אכלתי יומיים אולי פעם אחת ביום.
ואז בא מישהו.
מתחבר אליי.
אומר לי שהוא אוהב אותי ואנחנו בקושי מדברים שבוע.
אמרתי לו שאפשר לנסות להיות ביחד.
כן אולי הייתי סתומה, אבל אז עוד הייתי הילדה שחיפשה אהבה.
אז היינו ביחד.
שבוע בדיוק.
הוא נגע לי למטה.
לא הזזתי אותו.
לא ידעתי מה בכלל קורה, פשוט כלום.
אני חושבת שהמורה ראתה, אבל לא עשתה כלום.
יום למחרת, הוא לא בא.
שמעתי שני ילדים.
מדברים על איזה ילדה שמישהו אמר שהיא נותנת.
ושמעתי אחד מהם אומר את השם שלי.
אבל שסיפרתי לו?
לאותו אחד שאמר שהוא חבר שלי?
הוא ישר אמר שהם לא דיברו ושאין שום דבר.
אז הקשבתי לו.
המשכתי להיות איתו.
יום אחר כך הוא בא ואמר לי להוריד שיער ביידים, ברגליים, באף.
חטפתי עליו עצבים שאני לא יודעת איך אבל הייתי צריכה כבר מההתחלה להעיף אותו.
ועכשיו, אני סתם ילדה.
שמתחרטת על כל מה שעשתה.
אם ישאלו אותי מה אני רוצה לעשות?
אני אגיד שאני רוצה לחזור לבית ספר הקודם.
מעדיפה שיהיו שם אנשים שמכירים אותי.
שיהיה איתי מישהו.
מישהו אחד שלא יעליב אותי.
שאשכרה יהיה שם בשבילי.
אם הייתי יודעת שזה מה שהולך להיות?
לא הייתי עוזבת.

.

טוב בטח תחשבו שאני מוזרה...
יש לי מגיל 0 חברים די יומיים כי אין לי חברים
בין כיתה א לב עברתי עיר וזה עשה בי טראומה
התחלתי להשמין ועד כיתה ח אכלתי המון ומכירה ח עד עכשיו אני בשומרי משקל אפילו דלא ירדתי כלום אני נראת יותר טוב
יש לי חרדת נטישה קשה (אומרים כי הייתי פגה וכאילו שההורים הולכים וחוזרים במשך חודשיים מתפתחת חרדת נטישה) היה לי פסיכולוג לזה והוא ביקש אחרי ארבעה חודשים לא לראות אותי יוצר כי אני חופרת לו מידי (זה היה כשהייתי בכיתה ד בערך(
כל החיים שלי הרגשתי שאני לא מספיק טובה כדי שיהיה מגיע לי משהו ותמיד רציתי להתאבד
כתבתי על זה משהו באתר מסויים ויום אחרי זה דפקה לי משטרה בדלת וסיפרה להורים שלי הכל
רציתי שהם יבינו ויעזרו לי אבל הם צרחו עליי שאני בושה ואחרי שעתיים כבר שכחו מזה
יש לי גם חרדה חברתית ואני פשוט תמיד לבד
זהו בקיצור
אני בטוחה שאף אחד לא יקרא הכל

כנראה בשלב הזה של השאלה לא יקראו את זה
נולדתי ילד דתי חכם מאוד לא גאון אבל חכם מאוד
עד גיל 4 כבר למדתי לקרוא ולכתוב ומאז קראתי בין 50 למאה ספרים כל שנה בערך ככה שהעברית שלי די טובה
בנוסף אני מכיר את העברית הישנה מתרגומים של שייקספיר ומהתלמוד והתנך
כיתות א וב למדתי בבית הספר החרדי אור מאיר שבאשדוד המורה שלי הרביץ לי על בסיס קבוע אז עברתי לחב"ד שם עברתי בריונות וחרמות בגלל שאני שמן ושם שטפו לי את המוח.
חב"ד זה פאקינג כת בגיל 9 כבר הייתי יוצא עם המורים שלי לרחובות ומניח לאנשים תפילין, באמת האמנתי שאני עושה טוב לעולם
ואולי זה נכון מי יודע
אבל בגיל 12 עברתי דירה מאשדוד שבה גרתי לחמד ושם גרתי שנתיים ולמדתי בבית ספר חרדי במקביל
לא למדתי לימודי ליבה במשך שנתיים ואת האנגלית שלי קיבלתי מיוטיוב
איבדתי עניין במערכת החינוך באמצע כיתה ז והבנתי שהיא לא מקדמת אותי, למדתי כי הייתי חייב והברזתי המון
הבית התפרק, אמא בגדה באבא אבא בגד באמא שניהם שנאו אחד את השניה ואמא שלי נשארה איתי ועם 7 האחים שלי לבד, היא לא ממש הצליחה להעביר סוג כלשהו של חינוך ולכן בבית היה כאוס
היו לי מחשבות אובדניות והייתי מנותק
לא הבנתי מה טוב בשבילי, צפיתי בפורנו מתי שרק יכולתי ובאנימה בזמן שנשאר
הבריחה המתמיד לאינטרנט חשפה אותי לאתאיזם, את האמון באלוהים כבר איבדתי אז האתאיסטים בישראל נתנו לי תשובה אלטרנטיבית
עברתי לפנימייה כשההורים שלי התגרשו, עוד בריחה עוד התנערות מאחריות. שם התחלתי לעשן, סיגריות בהתחלה וסמים בהמשך. בגיל 15 סבא שלי ואבא שלי הלכו מכות מול העיניים שלי ושל האחים שלי ושם הפסקתי להתנער ועמדתי שם וצעקתי עליהם, על כמה שהם מטומטמים שהם עושים את זה והייתי כל כך עצבני, ושם קיבלתי שינוי מבורך שנמשך בערך שנה, ניסיתי לקחת שליטה על החיים שלי, לרדת במשקל ולעבור לבית ספר חילוני, להשתפר בלימודים ולהכיר את הצד הטוב יותר שלי. עברתי לאבא שלי בנובמבר של 2017 והוא ובת הזוג שלו הפילו עליי כל קושי אפשרי מצד אחד הם עודדו אותי להתמקד בלימודים ומצד שני כל פעם שהייתה בעיה כלכלית או ריב עם אמא שלי לאבא שלי הם היו טורחים לעדכן אותי, כאילו אני יכול לפתור את זה. היום אני בקושי שורד בלימודים, מעשן גראס מתי שאפשר עובד בשאר היום שלי ולא ברור לי מה אני רוצה מעצמי בכלל.

מניחה שיש לי סיפור חיים, בינתיים הכל מלחיץ אותי.

החיים שלי בקצרה בקשר לנושא אחד ובלי פירוטים כי ככה הכי נוח לי לול:
אגב אני עכשיו בכיתה י'

נולדתי לאבא דתי
אמא שלי לא ככ
הייתי בבצפר חילוני ביסודי
בכיתה ג הפסקתי להיות דתייה ולשמור שבת(עד היום אני בסתר בטלפון)
בכיתה ז עברתי לבית ספר דתי בגלל אבא שלי
הייתי אוויר שם ליטרלי(לקח לאנשים שם חודש לגלות שעברתי בית ספר)
עשו עליי שם חרם קטן שלא כולם יודעים ממנו
בכיתה ט' הייתי דאיסטית
בכיתה י' גיליתי שאני אתאיסטית
ועברתי לבית ספר חילוני בכיתה י' אחרי 3 שנים של שכנועים*-*
לא מתחרטת על כלום
טוב לי פה
יש פה אנשים מדהימים(:

אני לא טובה בכתיבה כמוך אבל טוב נו
בגיל שנתיים עליתי לארץ עם הורים וסבתא , דרום אמריקה
הרבה אני לא זוכרת אבל סיפרו לי שהייתה לי אנמיה קשה מאוד ושהייתי מאושפזת כחצי שנה
יש לי זיכרון מעורפל מעופרת יצוקה הייתי בת 4 בערך וזה פיתח לי טראומה
היינו עולים חדשים לא מבינים שפה לא יודעים מזה ומה קורה פה כל כך
הרעש של האזהרות פיתחו לי טראומה שלקח לי מלא זמן להתגבר עליה עם פסיכולוגים עד גיל 10 והכל
היסודי , היה תקופה ממש קשה
בואו נגיד שהיתה א , ילדים בני 6 כולה שש אוקי שומעים אותי מדברת ואומרים שיש לי קול של בן , שאני מכוערת ומוזרה . מה כבר עשיתי להם עד היום אני לא מבינה
זה דרך אגב התפתח לילדים שהיו נוגעים בי ואומרים איכס ומעבירין כאילו הייתי מחלה
זה המשיך עד כיתה ה
אפילו קצת ו , לא עברתי בית ספר אמא שלי לא יודעת מזה אף אחד חוץ ממני , הם , והחברות הכי טובות שלי
למזלי היתה לי חברה כביכול הכי טובה , היינו יחד בזה גם עליה עשו את זה והיינו רבות כל יום היה לי ממש חרא אבל כיתה ז הגיעה ואף אחד לא התייחס לזה כאילו , כל הילדים שעשו את זה היו איתי באותו מקיף וכאילו כלום לא קרה מדברים איתי רגיל עד היום אני כיתה י יש לי ילדה בכיתה שעשתה את זה .
אבל התגברתי , הם . בזין שאין לי
כל החטיבה שלי הייתי דיי לבד התקשתי להכיר חברים באמת טובים
היו כמה אבל לא באמת טובים
בכיתה ח נכנסתי לקבוצה כזאת של סתם ילדים והכרתי משם את החברות הכי טובות שלי עד היום
השנה יצא לי להתחבר עם כמה ילדות ולהכיר עוד אנשים מקסימים והיום טוב לי
וכל מי שינסה לגרום לבכות או להרגיש חרא. חרא עליו . זה לא הולך לקרות
אה , ואני שמנה :)

לא יודעת איך לספר את הסיפור שלי
אולי בגלל שאני לא בן אדם שמשתף
תמיד אומרת עזבי, זה עובר, זה חולף
למה שאתן את החולשות שלי לזרים במתנה?
הנה קחו תהנו לכם, הלב שלי באריזה.
אני מזל עקרב אז אני נורא יצרית
תאוותנית, תשוקתית, יש שיגידו מינית
האירוניה? נולדתי למשפחה קווקזית
נורא פרימיטיבים, מיושנים
הבחורה תשאר בבית, ואז חתונה, וילדים!
בגיל 15 הכרתי את האהבה הראשונה
שבדיעבד שינה לי את כל התמונה
איתו חוויתי, התנסתי, וראיתי אותנו מתחתנים
בקושי החזקנו שנה, אבל התרסקו לי החיים
דיכאון, משברים, חתכים בראשי תיבות
ניסיתי להתגבר בדרכים שונות, ועשיתי טעויות
ואז כל הסיפור עם אחותי קרה
מן סרט אימה לא מוסבר שנפל עלינו משמיים
מפה לשם לילות לבנים, חרדות, ככה נמשך שנתיים
עכשיו הכל טוב, הסיפור מאחורנו, גם זה היה זמני
אבל ציפור קטנה לחשה לי שבקרוב יגיע תורי...

אני יתום ניצחתי את כולכם

באתי מבית מבוסס מאוד, וילה של כמה קומות, ילדת שמנת כזאת בגיל 19 התאהבתי בעבריין שהרס לי את החיים, ההורים שלי לא קיבלו אותו, הוא נתן לי את העולם כולו, הראה לי עולם וורוד וגרם לי להתרחק מהמשפחה בגיל 20.5 עברתי לגור איתו והתנתקתי כמעט ב 80% מהמשפחה שלי לא משנה מה הם עשו וכמה הם רצו להתקרב התנתקתי מהם ודרכתי עליהם, הוא היה כל עולמי, העניק לי הכל מהכל לאו דווקא חומרי, ואז התחיל הגיהנום... עברתי אלימות פיזית ומילולית, אונס על בסיס קבוע כל פעם כחולים במקום אחר, מפרח הוא הפך אותי לסמרטוט עד שאמא שלי פתחה את עיניה וברוך השם, אני שנה אחרי זה !!!

כל מי שעבר פה סיפור קשה (וקראתי כמה), אתם פשוט גיבורים, אין מילים, ואי אפשר לגלות מה בן אדם עבר מלהיות איתו או לראות אותו, וזה שכתבתם את זה זה מדהים, תישארו חזקים ומדהימים כמו שאתם, כנל לשואלת השאלה!3>
והסיפור שלי.... יותר מידי ארוך ולא ממש באלי להיכנס לזה עכשיו.
אבל תודה על ההזדמנות שאת (שואלת השאלה) נותנת לנו, נתת למלא משתמשים מקום לפרוק ולהוציא הכל ואולי גם להשתחרר מזה קצת.

מגיל 0 עברתי אלימות בבית
מאוד קשה
אלימות פיזית ונפשית
בגיל 11 נפגעתי מינית על ידי אבא שלי
עד גיל 11 וחצי הייתי צריכה לראות גם את אמא ואחותי עוברות אלימות קשה על ידי אבא שלי.
הייתי ילדה מאוד אובדנית וגילו את זה פעם ראשונה בגיל תשע. בנוסף,
הייתי ילדה מאוד אלימה כל היסודי והייתי עושה הרבה צרות,אף אחד לא התייחס לזה כאל ילדה שעוברת אלימות ומתנהגת ככה כי זה מה שהיא רואה בבית. אלא כאל סתם ילדה אלימה.
בגיל 11 וחצי עברנו למקלט לנשים מוכות- אני אמא ואחותי.
בגיל 13 ניסיתי להתאבד פעם ראשונה אחרי שהייתי שקועה באפיזודה דיכאונית ולא יצאתי מהבית כמה חודשים.
התאשפזתי במחלקה סגורה למשך שמונה חודשים ומשם עברתי לפנימייה פוסט אשפוזית.
התאשפזתי תוך כדי השהות בפנימיה 6 פעמים. סהכ בחיי התאשפזתי 8 פעמים בסגורה. אף אחד לא עלה על זה שאני פוסט טראומתית באשפוזים וגם לא בפנימייה.
הייתי פוגעת בעצמי המון ובשלב מסויים פיתחתי הפרעת אכילה , בגיל 14 ירדתי מעל 20 קילו בגלל הרעבה עצמית ובגיל 17 עליתי במשקל 40 קילו בגלל בולמוסים- הייתי סופר קיצונית.
ניסיתי להתאבד מעל 10 פעמים וכשלפנימיה לא היה כח העיפו אותי למחלקה סגורה בגיל 17 וחצי.
משם הייתי בבית, נכנסתי לאשפוז יום כמה חודשים אחרי השחרור מהסגורה.
שם יצאתי עם סל אבחנות יפה של פוסט טראומה מורכבת,הפרעת אכילה ודיכאון מזורי.
כעת בת 18 וחצי, עובדת על ספר, חיה, נושמת ומטופלת בקנאביס רפואי שעוזר מאוד לפוסט טראומה.

המשפחה שלי מפורקת ואני לא הולכת לסבתא שלי כי תמיד דודה שלי שקראה לי אוטיסטית מבקרת אותה.
אמא שלי ואחותי גרמו לי להרגיש לא טוב עם עצמי, אחותי קראה לי אוטיסטית שהייתי קטנה ואמא שלי אמרה שאני צריכה להיות כמו אחותי.
הייתי ילדה רזה ובריאה עד שבגיל 8 קראו לי שמנה אז אכלתי חצי ממה שתמיד הייתי אוכלת, הרזתי ונראתי כמו מקל.
חזרתי לאכול רגיל ובגיל 12 השמנתי אבל הייתי בריאה.
חשבתי שאני שמנה אז התחלתי להיות אנורקסית ולעשות מלא ספורט.
לפני מסיבת בריכה אכלתי 2 קרקרים...
קיבלתי 74 במחצית השנייה של הלימודים ובכיתי כל היום כי הרגשתי שאני מאכזבת את עצמי ואת כולם, בגלל הציונים ובגלל שאני "שמנה".
בחופש הגדול אכלתי 3 חטיפי אנרגיה (300 קלוריות) ביום.
הרגשתי עייפה וחלשה.
איבדתי את המחזור והפסקתי עם אנורקסיה.
חזרתי לאנורקסיה.
ביום הראשון של כיתה ח (בת 13) אמרו לי שאני הולכת מוזר, הייתה לי סחרחורת ועוד שנייה התעלפתי בשירותים.
ממוצע 90 ב 1/3 ח, הייתי גאה בעצמי.
אני חוזרת לאכול בריא.

איזה סיפורים יש פה לכולם עברתי על הכל, גורם לקחת את כל החיים בפרופרציות. כולנו צריכים להודות על מה שיש לנו (למרות שזה לפעמים קשה) גם אם הדשא של השכן ירוק יותר, תודה שיש לנו קורת גג, אוכל, חינוך..

רוצה לדעת את סיפור חיי שלחי הודעה מצב קשה !

הלכתי וחזרתי אחוז בשיגעון..תופס רכבת נוסע דימונה לדרום

וואי כותבת השאלה תקשיבי את מדהימה
את לא מבינה מה הסיפור שלך עשה לי את כותבת כל כך יפה ואני קוראת וכולי צמרמורות והדופק שלי חזק פתאום את לא מבינה וואי ריגשת בטירוף!!
אם הייתי יכולה הייתי מוחאת לך כפיים עכשיו!!! את מהממת!!

איש אחד הלך הלך הלך בום. נפל.

נשלחתי לאימוץ בגיל קטן והייתי בבית אימוץ עד גיל 5 ואז אימצו אותי בגיל 10 מישהו מהמשפחה היה אונס אותי במשך תקופה ארוכה ועברתי מלא הטרדות בחיים אבל אני עדיין חזקה ועדיין עומדת על הרגליים