"12 שנות לימוד, ועדיין לא למדתי לאהוב את עצמי."

מסכימה לגמרי
מתייחסים אלינו כאל ציון (במיוחד בתיכון) ואין את היחס האישי הזה

לא יודעת אם אני מסכימה, יש ויש
יש ילדים שמתאים להם להיות בבצפר ויש ילדים שזה תוקע אותם בבור עמוק.
אבל בדבר אחד אני מסכימה, הופכים אותנו למכונת ציונים וזה רע.

כי בית ספר זה מקום להשכלה. העיקר שלו זה להשכיל אותך. ללמד אותך מקצועות כדי שתוכלי למצוא עבודה בעתיד ולפרנס את עצמך.
נכון שבריאות נפשית היא חשובה וגם ההתמודדויות היומיומים של חברים וזוגיות וכו, וכן עושים משהו. לאחרונה מכניסים ערכים חברתיים ולימודים מוסריים בשעות חינוך/שעות מחנך איך שקוראים לזה אצלכם, עושים פרויקטים של תלמידים ישראלים וערבים שיעשו פעילויות ביחד כדי ללמוד לקבל את השונה ולהטיב את היחסים בין השניים, בשיעורי חינוך מיני מקפידים להבהיר שלכל מצוקה כלשהי אפשר לפנות ליועצת. מערכת החינוך התקדמה מאוד לעומת איך שהיא הייתה לפני 10 שנים. אז יש התקדמות, וכן עושים משהו.

שואל השאלה:
רוב שעות החינוך לא באמת מלמדים על דברים שבאמת יכולים לעזור לנו.
מה? מה המושג של סובלנות?

עדיין מנסים להכניס דברים. אולי זה לא תפס בכל בתי הספר אבל יכולה לומר שאצלי בבית הספר המחנכת הייתה מדי פעם מדברת על עניין הדימוי העצמי והעניין החברתי, הייתה עושה שעות גיבוש וכדומה, מעבירה כל מיני פעילויות שכותבים מה אני אוהב בעצמי ומה אני רוצה לשפר, ציפיות מעצמי וציפיות מהבית ספר, ציפיות מהמחנכת. איך אנחנו רואים את הבית ספר כמקום להתפתח כבני אדם.
אולי זה לא הגיע לכל בתי הספר אבל יש. זה קיים וזה במגמת התפתחות.

די מסכימה

לא כל כך מסכים

אני בהחלט חושב שבית הספר צריך ללמד אותנו להיות אנשים ערכיים יותר. לתת לנו כלים לחיים האמיתיים וכו'. אבל העניין של בריאות הנפש ומצבים חברתיים שמור לדעתי לאדם האישי לפתח.
בית הספר לא אמור ללמד אותך כישורים חברתיים. כל אחד צריך ללמוד ולוחות את זה לבד כי אין דרך נכונה.