הגיוני שאני לא רוצה חברים כי אין לי אמון באנשים?

גמלי היה שלבים כאלה - זה הגיוני אבל זה צריך לעבור.

דה

שואל השאלה:
למה לעבור..? יש בזה משהו גרוע שאני רוצה להיות לבד?

זה די לגיטימי אבל גם די לא מעשי. יום אחד את עוד תמצאי מישהו שתוכלי לסמוך עליו, זה יקח לך זמן אבל בסוף זה יקרה
גם אני בחיפושים אחר אדם כזה

יש בזה משו רע - אנחנו יצורים חברותיים - תלויים בחברה.

צריך להסתכן בחיים

זה צריך לעבור.

שואל השאלה:
i don't give a shit על הדברים שהחברה אומרת או תגיד לי, אחרי כל מה שעברתי למדתי פשוט לשים ז וגם אם מישהו מעיר לי על זה ש"השמנתי קצת" "אני מוזרה ולא נשית" מצידי שילך לחפש לו בובת חרסינה, לא חסר בחנויות.

להיות בודד זה חרא - אל תעשי את זה לעצמך יש מספיק אנשים מדהימים בעולם.

כן, גם לי היה שלב שחשבתי שעדיף לי לבד.
אמון זה דבר מאוד שביר, וברגע שהוא נעלם מאוד קשה להשיב אותו, ברגע שהאדם מפר את האמון שלאדם אחר היה בו, יהיה מאוד קשה לסמוך עליו.
ולגיטימי שתרגישי ככה, כי יש הרבה אנשים צבועים בעולם הזה.
עצתי אלייך, האנשים שאת מרגישה שהם לא אמיתיים, נוהגים לשקר תתרחקי מהם, ותסמכי על אנשים בפחות קלות.
אני יודעת שזה מן הסתם לא כזה פשוט, פשוט תני לעצמך תזכורת כשאת בחברת אחרים, לא לסמוך עליהם בכל כך קלות.

שואל השאלה:
אין לי כוח לחפש אנשים. רוב האנשים כבר עזבו אותי והעמידו פנים שהיו חברים שלי. גם ההורים שלי מתנהגים אליי כמו לגוש של חרא. נמאס לי

אל תתייאשי, הגישה היא מהווה חלק בזה, תהיי אופטימית ותנסי להתחבר עם אנשים שנראים לך נחמדים, את תמצאי בסופו של דבר.

ואלה שאנו לך על השאלה חארות?
ועוד העשר חברה בכיתה שאת לא מכירה חארות? והמלא ילדים בשכבה שאת לא רואה בכלל חארות?
תראי עוד אנשים וגם תפסיקי להסתכל שלילי על הכל והעולם יהיה נחמד פתאום