הרגשתי צורך לפרוק אז היי. אין מה להגיב תודה

אני אוהבת אותך. בטירוף. אף פעם לא אהבתי ככה..
אבל קשה לי, קשה לי שכל פעם אתה נותן לי הרגשה שזה הסוף, שאני מאבדת אותך, ואז אומר את המילים הכי יפות שגורמות לי להרגיש כמו מלכת העולם. ושוב. זה חוזר שוב ושוב.
קשה לי, קשה לי שאתה לוקח אותי כמובן מאליו, קשה לי שאני תמיד פה בשבילך, מסדרת הכל כדי להיות איתך כשאתה רוצה.. אבל כשאני רוצה? זה על הז** שלך.
קשה לי, קשה לי שאני לבד בבית חושבת ומתגעגעת אלייך, אבל אתה עם חברים, או ידידות, וכמובן שהם לפני בהעדפה. אז הנה אני. לבד בבית חושבת עלייך. ואתה, אני אפילו לא עוברת לך בראש.
קשה לי, קשה לי שאתה מצליח לגרום לי להרגיש לא בסדר, עם זה שאני קנאית, עם זה שאני אוהבת, עם זה שאני רוצה את חבר שלי איתי ולא עם אחרות.
קשה לי, קשה לי שאני פה כותבת את זה ולך.. כבר לא אכפת.. אבל הי!! אם תצטרך אותי מחר או פתאום תרצה שאני אבוא אני לא מוכנה.. טוב על מי אני עובדת, אתה חשוב לי.. אז אני אבוא. אבל למה, למה זה ככה? למה זה צריך להיות ככה? למה אני צריכה לתת מעצמי כל כך הרבה? למה נכנסת לי כל כך עמוק ללב? למה אתה חשוב לי כל כך? למה אני אוהבת אותך? למה אני כותבת את זה עם דמעות בעיניים ואתה לא פה בשביל לנגב לי אותם? למה זה כביכול הדדי אבל לא?