מה אתם חושבים על ההספד שעשיתי לסבתא?

אני כותבת את ההמשך בתגובות כי אין מספיק מקום בתיאור...

ניסיתי לחשוב על דרכים להתחיל לכתוב, להתחיל לנסות להסביר ולדחוס בעמוד אחד את כל מה שעברתי איתך, את כל הדברים שאני עומדת להתגעגע אליהם, ואת כל הדברים שעוד לא הספקתי איתך.

בשבוע שעבר ישבתי אצלך, יצא לי לשמוע כמה מהסיפורים שסיפרת לי עוד כשהייתי קטנה, ואיך שידעתי לדקלם לך אותם מילה במילה. סבתא, תגידי לי בבקשה, מי יספר לי את הסיפורים האלה עכשיו? עם מי אני אשב מהבוקר עד הערב ואדבר על כל נושא אפשרי שבעולם?
זה השלב שהדמעות כבר התחילו לרדת, ואני שואלת את עצמי, האם יכולתי לעשות יותר? הרי תמיד אמרו לנו שסבא וסבתא זה לא לנצח, אבל עד שזה לא קורה אתה ממשיך בחייך בתקווה שהרגע הזה אף פעם לא יגיע...

אני נזכרת שבסוכות, לא חגגנו השנה כל המשפחה יחד, התפצלנו, אמרנו לעצמנו "תמיד יש את השנה הבאה", אז זהו, שלא.
ביקשת ממני לבוא לעזור לך להתארגן כי אנה לא הייתה, ואחרי עשר דקות מצאתי את עצמי יושבת לידך ומסתכלת עלייך מחוברת לחמצן, לבושה בשמלה הכחולה הקבועה שלך.
נשארתי לישון לידך, שמעתי את הנחירות שמצביעות על קושי בנשימה שלך כל הלילה.
ועכשיו אני תוהה, אם הן באמת הפריעו לי עד כדי כך? כי עכשיו אני אעשה הכל כדי לשמוע אותן שוב.

סבתא, את זוכרת את הימים שהייתי באה אלייך אחרי בית הספר? איך שהיית נלחצת בימים שהייתי מגיעה אחרי השעה 13:50...
הייתי יושבת אצלך לאכול את האוכל שאף אחד לא יצליח להכין באותה הצורה שהכנת, צופה איתך בהיאבקות, ומנסה להבין לאיזה מתאבק את מתכוונת הפעם כשאת אומרת "חבר שלי"...
ואיך אפשר לשכוח את המילים שהיית ממציאה לעצמך? משום מה אף פעם לא תיקנתי אותך, אהבתי לשמוע איך שהיית מציעה לי פיתה עם שקולד.
וכשהיינו מבשלות ביחד, הייתי מוזגת לך מים רק בקסרולה, בשום פנים ואופן לא בכוס אחרת...

אף פעם לא חשבתי מה יקרה אחרי שהרגע הנורא הזה יגיע, אני עד עכשיו לא מעכלת את העובדה שאני לא אראה אותך יותר, לא אשיר איתך שירים, לא אקשיב לעצות שלך, ולא אצחק איתך על שטויות.
איכשהו תמיד הייתי מוצאת את עצמי מקשיבה לאנשים שמספרים לי על דברים שהם מתכננים, או שקרו להם, ועונה בחזרה: "כן אני כבר יודעת, סבתא אמרה לי"...
האישה הזאת ידעה הכל על כולנו גם מבלי שנספר לה, ואף פעם לא התלוננה גם כשהרגישה הכי נורא שיש.