עם למישהו יש מכתב סליחה לאמא... אז שיתן לי בבקשה.. ואל תכתבו לי שזה צריך להיות מהלב שלי..

מצאתי באינטרנט -

לאמא סליחה

אני מתנצלת על כל הימים האלה שהייתי מתעצבנת ולא מתכוונת לקקלות האלה. אני באמת אוהבת אותך ואת יודעת זאת.
אותך את אבא ואת __ אתם מאוד חשובים לי ובלעדייכם אני לא אהיה מסוגלת להתמודד בחיים.
אני רוצה להתנצל גם בפני אבא שהיה כל כך טוב ואני כמו טיפשה קיללתי אותכם אני יודעת שהייתי מגעילה אבל אני אוהבת אותכם!
ואחותי __ את אחות מתחשבת, טובה ומתוקה ואני אוהבת אותך!
ולמרות שאמרתי בפעמים שרבנו שאני שונאת אותך ורוצה שתמותי (חס וחלילה) לא התכוונתי לזה! רק כעסתי עליך.
אוהבת,
___ (השם שלך)

או -
אמא יקרה!
כמה לא מקרי. אתמול התחלתי לכתוב לך, את מכתב הסליחה, שלי. נעצרתי באמצע והחלטתי להמשיך היום. שמרתי את המכתב והיום, בבואי להמשיך אותו הסתבר לי, כי כל מה שכתבתי אמש, נמחק. אבל אני מתעקשת. חשוב לי למצוא את המקום הסולח והחומל, שבתוכי. חשוב לי לנקות את הכעס שבתוכי, כי הרי כעס שמוצא לו משכן בגופינו, מתורגם בהמשך למחלות פיזיות ואני, אני רוצה להיות בריאה ומאושרת. משוחררת ממטענים רגשיים, שליליים. אז, אמא, יקרה, אני מנסה שוב.

חברה, קרובה, הרביצה בי תורה, השבוע. היא ניסתה לשכנע אותי, כי כשיגיע היום ותעברי לעולם שכולו טוב, אני אוותר כואבת, על אובדן השנים שבהם לא היינו בקשר. אכאב את חסרונך. היא לא הבינה, אותה חברה, כי אני כואבת את חסרונך כבר שנים רבות.
את שגדלת כילדת סנדוויץ', בין שני בנים, תמיד הרגשת מקופחת. תמיד סיפרת לי על תחושותייך, כי לא קיבלת את האהבה שהרגשת שמגיעה לך. תמיד שמעתי, ממך, כמה סבתא היתה קשה אלייך. שמעתי על המכות והעונשים שקבלת, על המטלות הרבות שהטילו עליך כל שנות חייך בבית הורייך, עד שמצאת את מפלטך בנישואייך עם אבא. הבטחת לעצמך, שאת תהיי אמא אחרת לילדייך.
ואכן, ניסית. הו כמה ניסית. רצית להיות לי אמא-חברה. סיפרת לי, שהחברה הכי טובה שלי, זו אמא, כי חברות, בנות גילי, הן תמיד חברות עם אינטרס ואילו את החברה האמיתית שלי, שתמיד תגיד לי את האמת, רק לא סיפרת לי, אמא יקרה, שהאמת שלך, היא סובייקטיבית, כמו כל אמת אחרת והיא תוצר של חוויותייך ונסיון חייך והריי הוא, נסיונך, הוא נסיון כואב ומלא מרירות. וכך מבלי שתרגישי, הפכת להיות עבורי, מה שהכי לא רצית להיות, בדיוק מה שאמך היתה עבורך, השוטר, השופט והמענישה, בדיוק כמוה.
סיפרת לי, כמה אהבת אותי כשנולדתי, כמה לא היה לך מקום בלב לעוד ילד, כמה מלאתי את עולמך. ולצד זה, סיפרת, איך נבהלת, כשגילית שאת בהריון, כמה ניסית להפיל אותי ואיך נצמדתי אלייך והפכתי להיות עול עבורך ושבגללי נשארת נשואה לאבא ואיזה תינוקת קשה ובכיינית הייתי. ואני שואלת, איך חיים עם סתירה כזו? איך אפשר לאהוב, באמת, נטל וקושי? מה נכון בין השניים?
גדלתי בתחושה מבלבלת. מצד אחד, זכורים לי טיולים בעיר, איתך. כאלה שחיכיתי להם בקוצר רוח, כששתיינו צועדות ברחוב ורוקדות ביחד. שיחות נפש, על נושאים ברומו של עולם ומצד שני, מכות, עם נעלי הבית שלך, שהותירו בי סימנים אדומים וכואבים ועונשים, דחופים, על כל צעד ושעל. אף פעם לא ידעתי מה ילד יום.
גדלתי עם משפטים כמו:"למה את לא כמו החברה הזו או הזו שלך"? "אם לא היית הבת שלי, לא הייתי יכולה לאהוב אותך"."עם עברינים הסתדרתי, רק איתך אני לא מסתדרת"."אם הייתי צריכה לבחור את מי לקחת איתי לאי בודד, הייתי לוקחת את אחיך, כי הוא הלב ואת השכל"."חבל שאני אמא שלך"."אל תבואי אליי כשיש אצלי חברות, כי את לוקחת את כל תשומת הלב" ועוד פנינים כאלה.
כשאחי נולד, רווח לך. היגיע לחייך, ילד רגוע וחייכן, שליו ושקט, נוח למשתמש. ואכן, הוא גדל להיות בצלמך. העתק שלך. שניכם חיים בידיעה ברורה, שאתם נותנים לעולם יותר ממה שהעולם נותן לכם. כולם, סביבכם, נמצאים בחוב מתמיד אליכם.
המדהים הוא, שעד לנישואיי, היית האלוהים שלי, האורים והתומים, עבורי. כל מה שרציתי, זה לרצות אותך ולהיות כמוך. רציתי עבור ילדיי להיות האמא שהיית עבורי. זו שלימדה אותי, שמשפחה זה ערך עליון, שאין התחשבנות במשפחה, שלא רבים על כסף, שהדלת תמיד פתוחה. לימדת ולא למדת. תודה לאל, ש"נכשלתי בלהיות אמא כמוך".
לאורך השנים, המשכת לנסות, בכל כוחך. אבל המודל שהיה לך, היה מודל מעוות. אבל המשכת לנסות. את פתחת לי את הדלת לעולם הרוחני ועל כך אודה לך לעולם. פתחת דלת ובחרת להשאר בחוץ. כה חבל.
המשכת להיות אמא אמביוולנטית. כזו שמנסה, בכל כוחה, לאהוב ילדה, שמנסה למצוא דרך לחיות את חייה, בשונה מאמא. אבל לא היו לך כילים לקבל את השונה והאחר ולכן שפטת ובקרת ללא סוף, כל צעד ושעל שעשיתי. מעולם לא הצלחתי להיות עבורך הילדה שרצית, האישה שחשבת שאני צריכה להיות, האמא שציירת לעצמך והאדם שתוכלי להתגאות בו.
כשנפטר האיש שלי, היית שם, עבורי ועבור ילדיי. הרגשת שעשית מעל ומעבר. בעוד אני הרגשתי שעשית מה שכל אמא אמורה לעשות עבור בתה, במצב רגיל. נתת בתנאים שלך, מתי שמצאת לנכון ומה שמצאת לנכון לתת והרגשת שאינך מקבלת את הכרת התודה שאת ראויה לה, מצידי. בעוד שאני הרגשתי שהכרתי תודה בכל דרך שידעתי ויכולתי.
מעולם לא הרגשתי שאת אמפתית לכאבי וקשיי, להתמודד עם גידול ילדיי, ללא אב, על כל מה שמשתמע מכך. חשבת שאני צריכה להפגין פגיעות וחולשה, בעוד שדרכי היתה להפגין חוזק ועוצמה. פרשת את זה כאוגואיסטיות, כקור ואטימות. כמה לא הבנת. כמה סרבת להבין, שזו היתה דרכי לשרוד ולהמשיך הלאה.
השנים עברו. בריאותך הלכה והתדרדרה, מרירותך צברה תאוצה. התחלת להכנס ולצאת מבתי חולים בדכיפות הולכת וגוברת. ואני הייתי שם, בכל בדיקה, אישפוז וניתוח שעברת. סעדתי אותך באהבה ונאמנות אין קץ. לא כי צריך, אלא, כי רציתי, כי אהבתי. אמרת לי ש"את בת טובה, רק כשאני חולה"ותמיד המשכת, באותה נשימה, לציין, שאחי מסור לך יותר. לא יכולת לראות את המאמצים האדירים לנווט בין מיטת חולייך, הורות יחידה ושמירה על מקום עבודתי. כל מה שעשיתי לא סיפק אותך. ואני המשכתי לנסות.
כשאבא נפטר, הורע מצבי הכלכלי, חשבתי לתומי, כי ישרת את שתינו אם אעבור לגור איתך. מצד אחד אוכל לתמוך בך ולהקל את תיפקודך היומיומי ומצד שני אוכל לאסוף את שבריי חיי ולהתקדם. המצב לא התאים לך. למרות שניסיתי ללכת לאורך קירות ביתך הגדול, נוכחותי הפריעה לך. למרות שעזרתי וטיפלתי וניקיתי ובשלתי, לצד עבודתי בחוץ. למרות שהסעתי וקניתי ולקחתי והחזרתי אותך לכל מקום שרצית, דרשת ממני לפנות את עצמי מביתך, לאלתר. לא עניין אותך שאין לי לאן, לא יכולת להנות מכך שלמרות עיורונך ונכותך, יש מי שמטפל ודואג לך. כל מה שרצית זה להיות לבד בכל מחיר. גם במחיר הויתור על בתך, יחידתך.
כששאלתי אותך, לאן נעלמו כל אותם ערכי המשפחה, של ברכיהם גידלת אותי? השבת כי אינך יודעת. כשהעזתי להזכיר לך, כי למרות מצבי הכלכלי, ותרתי, עבורך על חלקי בבית, הפסקת לדבר איתי והפנת לי עורף.
תודה לך, אמא יקרה. מהלכך זה, פקח את עיניי. נאלצתי לגדול ולצמוח. יצאתי מחייך. אך יותר מזה, הוצאתי אותך מחיי והתחלתי לנשום באופן עצמאי. הבנתי, לראשונה בחיי, כמה אנרגיה בזבזתי, במשך כל כך הרבה שנים, בלהיות מי שרצית שאהיה, במקום להיות נאמנה לעצמי ולדרכי. המשכתי בחיי. הדרך הייתה ועדין קשה, אבל בכיוון שמתאים לי. היום אני יודעת שהגשמת מטרותיי, קרובה. התהליך כואב ומייסר והוא מרגיש כמו תהליך אבל על אדם קרוב, אבל הוא תהליך מצמיח ומעצים.
כברת דרך ארוכה, עברנו ביחד את ואני. יחסינו ידעו עליות ומורדות. את ניסית להיות אמא שונה מאמך וכשלת בנסיונותייך. אני ניסיתי להיות הילדה שרצית וכשלתי בנסיונותיי. שתיינו ניסינו ושתינו נכשלנו. מסקנה: לעולם אל תנסה להיות מה שאינך.
כיום אין בינינו קשר. אני מרגישה חסרה, אבל לא אותך. החוסר הוא בדמות אם, שאוהבת את ילדתה כמות שהיא. וכזו לא היית לי אף פעם.
על כן, כל שנותר לי הוא, להודות לך על השיעור החשוב והקשה שלמדת אותי. כתוצאה ממנו, הייתי, אני, ועדיין, אמא תומכת ומכילה, עבור ילדיי ואדם חומל יותר לסביבתי.
ואני מבטיחה לך, שכל עוד נשמה באפי, אמשיך לחפש את המקום החומל והסולח, בתוכי, עבורך. ולך, אמא יקרה, אני מאחלת, מכל הלב, שתמצאי במהרה, את השקט, השלווה והסיפוק, שכל כך חסרים לך, כל חייך. אני יודעת, שעשית את הכי טוב שידעת, גם אני. אבל זה לא הספיק כדי לשמר את הקשר בנינו. אני מאחלת לשתינו, את הכי טוב שיש, כי מגיע לנו.

בהצלחה:)

אני לא רוצה לפגוע בך או משהו, אבל הרעיון של סליחה הוא כן סליחה אמיתית. אם אתה לא יכול לנסח משפט אחד כדי לשפר לאמא שלך את ההרגשה כבר עדיף שלא תאמר כלום. אני חושבת שכדי שתתאמץ קצת כי לא כל דבר נסלח וננראה לי שאתה מזלזל בכל העניין. אני לא שופטת אותך או חושבת שעשית משהו רע- אני פשוט ממליצה לך לשנות את הגישה.

יש עוד -
אמא אני מבקשת סליחה! שנינו לא היינו בסדר גם את וגם אני לא ביקשתי סליחה כל השבוע כי ידעתי שתפני לי את המבט ותשחקי אותה לא סולחת אבל עמוק בפנים היית סולחת לי אני חיכיתי לרגע המתאים להגיד לך את זה אבל את חשבת שאני סתם ניצלתי אותך אבל זה ממש לא נכון אני מקווה שתביני אותי כי בן אדם שהוא עצבני הוא פולט דברים מעליבים ופוגעים והוא לא באמת מתקוון למה שהוא אומר אז מקווה שתקבלי את סליחתיי אוהבתת אותך.

אני מצטערת

אני מצטערת שאני מאכזבת אותך כל הזמן. שהיצרים שלי גוברים על הרצון שלך. אני מרגישה אחרת כמו עצמי אחרת, ולא מצליחה להשתלט עלי בזמן. תסלחי לי? והכי חשוב, את חושבת שאוכל לעשות את זה?

או שאת זה -
אני מצטערת

אמא יקרה
אני מצטערת על מה שקרה, על ההתחצפות, הפגיעה וההעלבה שלי.
אני מרגישה מאוד רע עם מה שכתבתי, ואני מתביישת בעצמי.
ללא ספק אני חושבת שנפגעת קשות, אני כל כך מצטערת שהגעתי למצב כזה שאני מעליבה ומשמיצה את האמא האהובה שלי שעושה בשבילי כל כך הרבה. אם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל אחורה הייתי מוחקת את כל מה שכתבתי. אני לא רוצה שתתייחסי אל המילים שכתבתי ברצינות, משום שכתבתי אותן מרוב כעס ואי הבנה. אני לא התכוונתי לפגוע בך. אני לא חשבתי פעמיים כשכתבתי את המילים הקשות. אני מודה בכך שלא הייתי צריכה לכתוב אותן, זה ללא ספק דבר מעליב. אני לא יעשה זאת לעולם עוד.

בבקשה תסלחי לי: (

מקווה שהיא תסלח לך, אבל תוסיפי לפחות שורה שהיא מהלב שלך. בהצלחה.