להתאהב בפעם הראשונה.. באמת..

מהרגע שהתחלנו לדבר הבנתי שאת מיוחדת, שונה מכל מי שאי פעם הכרתי.
דיברנו המון, שעות על גבי שעות, ימים ולילות.
לאט לאט הצלחתי לקלף ממך את המסכות,
לעבור את החומות שבנית מסביב לליבך ולהגיע אליו.
בגלל כל אותם בחורים שיצאת איתם לפניי..
במהירות מדהימה הפכת להיות "ילדת" הסוד שלי, האישה שסמכתי עליה יותר מעל כל אדם אחר.

ככל שעבר הזמן, התחלתי להרגיש דברים שמעולם לא הרגשתי.
כל כך אהבתי לדבר איתך, חייכתי מכל הודעה.
הבנתי מהרגע הראשון שפגשתי אותך במציאות שאני מתאהב בך.
הבנתי שאני רוצה שתהיי שלי, כל כך רציתי שתהיי האהבה הראשונה שלי. ואז, סיפרתי לך.

טעות..
איבדתי אותך באותו הרגע.
נבהלת, נעלמת.
התרחקת ממני, הרחקת אותי ממך.
הסברתי לך שסיפרתי לך את זה כי אני מאמין באמת ובכנות, כי אני מאמין בלשתף(עם כמה שאני סגור ובחיים לא מספר דברים כאלה איתך זה היה שונה), סמכתי עלייך בעיניים עצומות.
הסברתי לך שזה בסדר אם זה לא הדדי, שאני אבין, אבל לא אמרת שום דבר,
לא רציתי לאבד אותך, רציתי לדבר איתך עוד פעם אחת, להבין.
אבל חסמת אותי.

הלוואי שיום אחד אזכה בך בחזרה, בדיוק כמו שזכיתי בך באותו היום בו הכרנו.
הלוואי שנוכל להתחיל מההתחלה, שלא תפחדי ממני.
אני מתגעגע אלייך, אין לך מושג כמה..
אני מתגעגע לנשיקות, לחיבוקים, למגע, לשיחות,
לברק בעיניים הקטנות שלך, לחיוך, לצחוק.. לפרצופים, לביישנות שבך, להכל.
אני זוכר יותר מדי, לא מצליח לשכוח..

מקווה שתביני שזה היה אמיתי,
לא החרטא שאת מקבלת כל יום באינסטגרם, ברשתות החברתיות..
אני לא רוצה להאמין שהייתי אחד מאלה שמעבירים לך את הזמן בדרך לבסיס..
בדרך לבית, בין המיטה לחלום..
היינו מדברים שעות, שיחות של תשוקה, אהבה, על החיים לא נגמרו הנושאים..
לאן הכל נעלם?

התאהבתי מהר מדי..
אני לא אשקר אני משחרר, מתמקד בעצמי, מנסה כמה שפחות להיתקע על זה.
לא עצרתי דבר מהעיסוקים שלי, אני ממשיך, המחשבות באות ואיתן הבעיות.
מנסה לא לחשוב יותר מדי.