אהבתם? הבנתם את רעיון שמאחורי?

בשמלה לבנה היא מקפצת בין השלוליות מחזיקה בידיה את הסנדלים החרושות, היא דווקא בסדר וזה מוזר.
היא הגיעה לשלולית הגדולה שאנחנו קוראים לה מעיין, מורידה את שמלתה באיטיות וקופצת לבפנים מכוונת מטרה.
צוללת לבפנים, מחזיקה חזק חזק את הנשימה, ורק בסוף שהיא מרגישה שהיא לא יכולה היא מרימה את הראש בחזרה, ככה היא, מגיעה לקצה ועדיין בוחרת להיאחז בחיים.
היא לא מוותרת על הרצון לחיות ולנשום, טהורה ומלאת אומץ.
אבל הגיע יום מן הימים, בזמן שהיא צוללת למרות שהרגישה שהיא לא יכולה היא עדיין ויתרה.