למה אני תמיד יושבת בצד לבד?

אולי את מופנמת, ביישנית

זאת בחירה שלך בסופו של דבר
את גם יכולה לנסות להתערות בשיחה
האמת שגם אני ככה
משלושה אנשים ומעלה אני אביזר במה

שואל השאלה:
אני לא ביישנית אני פשוט לא יודעת איך לפנות אליהם אני מופנמת כזאת. איך להפסיק להיות מופנמת?

את כנראה ביישנית תנסי להתחבר יותר לשבת ליד ילדים

אני גם היתי פעם כזאת, וכשהתחלתי מה שנקרא 'להדחף', הבנתי שזה מה שכולם עושים וככה נהיים מעורבים,, בידוד זה מצב שאדם מכניס את עצמו אליו

מזדהה איתך לגמרי.. פשוט צריך ממש לבוא ולהיכנס לשיחות ולאט לאט זה כבר יבוא לבד...

הנה התשובה שלי:

איך לפנות אליהם? ככה-את פונה אליהם. אומרת להם מה שאת אומרת להם
ולא מתחשבת לא ברגשות שלך ולא בשום דבר.
איך לומדים לצייר? לוקחים דף ועיפרון ומציירים.
איך לומדים לכתוב? לוקחים דף ועט (אפשר גם בטלפון או במחשב)-וכותבים.
איך תינוק לומד ללכת? הוא הולך (ונופל) ולא אכפת לו איך הוא מרגיש, ומה הוא מרגיש ואם יש לו בטחון עצמי או שהוא מופנם או ביישן או לא יודע איך.

בקיצר מה שאני אומרת שלא צריך לסבך כל דבר. לא צריך לחפש סיבות או תירוצים למה אי אפשר.
"אני ביישנית."-אוקיי, אפשר לשנות את זה.
"אני חסרת בטחון"-ברור שאם משהו חדש לך אז את תהיי חסרת בטחון כשתעשי אותו בפעם הראשונה.
"אני לא יודעת איך."-יופי. זה מעולה. ככה אפשר ללמוד.

בקשר למופנמות-אין לך מה להיות לא מופנמת.
מופנמות/ מוחצנות זה בסך הכל אומר מאיפה האנרגיה שלך מגיעה, וזה לא קשור בכלל לשאלה.
מופנם-אדם ששואב את האנרגיה שלו מבפנים.
מוחצן-אדם ששואב את האנרגיה שלו מהסביבה החיצונית.

וכמובן שאין אדם שהוא לגמרי מופנם/ לגמרי מוחצן.

מריה יותר יפה

התשובה של blisters צודקת רק אם את לא ביישנית כמו שאת אומרת.
אבל לפי מה שאת אומרת, אין לך בכלל ביטחון כי את יושבת בצד במקום איתם ולצחוק איתם. אז אל תתכחשי לזה שאת ביישנית בלי ביטחון. זה שאת בבית לא ביישנית עם המשפחה, לא אומר שעם אחרים זה ככה.
אז איך פותרים את הבעיה? זה פשוט אבל היא לוקחת פחות מחודש.
מה שאת צריכה לעשות זה לעלות תביטחון העצמי שלך. ברגע שיהיה לך אחד כזה לא *תתביישי* ללכת אליהם ולדבר איתם ולא תשבי כל הזמן בצד.

^זה יעבוד גם אם היא ביישנית. זו הדרך לפתח בטחון. קודם אתה עושה דברים בלי בטחון, ואחר כך הוא מגיע. לא ההפך.

אבל אין לה את הביטחון לגשת. מילא היה לה אבל אין.
אם זה היה כל כך פשוט לכולם עכשיו היה ביטחון ובנות לא היו מתלוננות שלא
מתחילים איתן. וגם היו חוסכים פה מלא שאלות.

שואל השאלה:
אני לא ביישנית בבית ספר ובכללי עם חברים מורים וכל מיני מכרים אף אחד מיהם לא מחשיב אותי כבן אדם ביישן קל לי להתחבר לאנשים אבל יש קטעים כמו איתמול שאני הייתי עם 2 חברות והיו מלא מלא אסיפה של ילדים בעיר שלי וה2 חברות השאירו אותי לבד ולא ידעתי מה לעשות איך לפנות לילדים שם ולא רציתי לצאת פדחנית או משהו

אז עם חברות יש לך ביטחון אבל לבד את כלום.
אני דיברתי על זה שאת לבד.
וברור שמכירים אותך כבנאדם עם ביטחון כי את כל היום עם החברות.
עכשיו רואים אותך לבד ומבינים שזה סהכ הצגה.
הבעיה שלך היא שיש לך ביטחון רק עם החברות שלך. רגע אחד והן לא לידך
ואת מקבלת פיק ברכיים.
אם היה לך ביטחון, לא היית כותבת שלא רצית לצאת פדחנית על לגשת לילדים שם
במטרה לדבר כי משעמם לך.
במיוחד בשאלות באתר, אם את באמת רוצה עזרה, אל תתביישי להגיד לנו
מי את באמת! כי את במילא אנונימית, מי כבר ישפוט אותך?!

אני אמשיך לומר את מה שאני אומרת כל הזמן. בטחון עצמי בא אחרי שעושים דברים, ולא לפני, אחרי שצוברים מיומנות מסוימת, ונכשלים כמה פעמים. זה נכון לכל דבר.
כל האמונה הזו שצריך בטחון עצמי כדי לעשות דברים מוטעית מהיסוד. לא צריך. אם רוצים לעשות משהו צריך לעשות אותו. ככה בפשטות. לעשות בלי לחשוב האם יש לי בטחון/אין לי בטחון
למי אכפת? אם לבן אדם יש פה, הוא יכול לדבר, אם יש לו רגליים הוא יכול ללכת. כל העניין הוא להחליט ולעשות.
אני לדוגמה עד לפני שנה וחצי, לא אהבתי לדבר בטלפון אם זה לא היה עם חברות שלי, או עם מישהו מהמשפחה.
איכשהו הגעתי לתפקיד בצבא, שבו חצי מהיום זה שיחות טלפון. ואני זו שהייתי צריכה להתקשר לאנשים, ובהתחלה לא ידעתי בכלל מה אני אומרת, ומה אני עושה אבל ידעתי דבר אחד והוא שאני חייבת לעשות את זה. אז בחודש הראשון זה היה קשה, ועכשיו אני מתקשרת לכל האנשים, ואין בי שום פחד לדבר איתם. ואלה מפקדים בדרגות די גבוהות, ואני הייתי סך הכל בדרגת רבט.
קיצר מה שאני רוצה לומר הוא שפשוט תעשי, ושכחי מבטחון עצמי. תחליטי שאת רוצה- ותעשי את זה. ככה זה עובד.

לא כולם כמוך. אפשר לדבר על זה בפרטי במקום לקבל כל רגע התראות מהשאלה.