לכל מסגרת שאני נמצאת בה, אני לבד... נמאס לי להיות מוזרה ולהיות לוזרית.. אני זבל..

כבר מאז שאני זוכרת את עצמי, אני הייתי הדחויה שאף אחד לא רצה להתקרב אלייה... כבר מהגן אני זוכרת שהייתי לא שייכת והרחיקו אותי מכל מקום שהוא.. בחוגים שהייתי בהם הייתי לבד.. בחוג ריקודים סלוניים ובטניס, ואני זוכרת שלא רצו להיות איתי בזוג או שהם היו איתי כי המורים הכריחו. אני תמיד הייתי ילדה מוזרה ושמחה, אבל עם הזמן זה התחיל להתדרדר... לא משנה אם מי ניסיתי להתחבר רמסו אותי, בגן, בחוגים, ביסודי, ואפילו עכשיו בחטיבה צוחקים עליי.. על המראה החיצוני שלי, על האופי שלי, זרקו את הדברים שלי, נמאס לי. הבנתי שזה הגורל שלי אני מבינה שאני אצטרך להישאר לבד לנצח... אני לוזרית למה נולדתי בכלל.. אולי גם עכשיו ישפטו אותי כאן... ובגלל שאין לי חברים אני מעבירה את הזמן בלצייר ולראות אנימה או סרטים ולהפוך להיות משכילה יותר ולומדת אנגלית..אין לי ברירה..מה דעתכם? תודה שקראתם. למרות שלאף אחד לא אכפת.