מה אתם חושבים על קטע שכתבתי? אם למישהו יש כוח לקרוא חחח

וכולם אומרים שפרידות הן חלק מהחיים.
כשהיינו ילדים, היינו הולכים לגן ונפרדים מאמא בדמעות.
"אמא אל תלכי, אני רוצה שתהיי איתי", אמר כל ילד לפחות פעם אחת.
אבל אחרי מספר פעמים שהלכנו לגן, התרגלנו ללבד, התרגלנו להיות בלי אמא.
ובעצם לא התרגלנו, אלא פשוט למדנו להתמודד בכוחות עצמנו.

כשעלינו לחטיבה, התברר לנו שהחבר הכי טוב מהיסודי כבר לא איתנו בכיתה.
ושוב עלה הפחד, "איך אסתדר בלעדיו?"
אז בימים הראשונים היה קצת קשה.. ולאחר זמן מה הכרנו חבר חדש.

ועכשיו? כשכבר גדלנו והתבגרנו,
עוד פרידה? פרידה מאדם שאהבנו. הפרידה הקלאסית.
זו שידועה כשוברת לבבות, מרסקת נשמות.
"איך אוכל להמשיך להתקיים בלעדיו?", המחשבה המציקה.
בסה"כ אהבנו אדם קצת יותר מידי, אז מה כבר קרה?

אז החיים מלאים בפרידות. קטנות גדולות.
עד עכשיו התמודדנו, אז דווקא עכשיו נפסיק?
אז בואו לא נוריד ממי שאנחנו.
בואו נזכר בכוחות הנפשיים שלנו שבזכותם הגענו עד הלום.

אז אם אי שם בעבר התמודדנו עם זה שאמא עזבה אותנו לבד בגן, בטוח נצליח להתמודד עם זה שמישהו עזב אותנו פה, בחיים האמיתיים.

החיים האמיתיים קצת יותר מלחיצים מגן ילדים, אבל בסופו של דבר נגלה שהכל שטויות גם בעולם המבוגרים.

אז בואו נלחם, כמו גיבורים, שרגילים כבר להרפתקאות החיים.