קצת פורקן... וכל מי שהיה לו יותר קל בחיים ויש לו ביקורת על ה"מירמור" שלא יגיב

היא גופה שגרה בתוך גוף
היא מופנמת וסגורה אך מבטה כה חשוף
נושאת משקלה ברגליים עייפות
נחתכת מכל אבן ברגליים יחפות
זה כבר לא ההבדל בין מתוק לבין מר
זה פשוט שהטעם לגמרי נגמר
טיפוס על הרים מתיש בן אדם
כשהידיים שרוטות ופצועות עד זוב דם
והחיים שלה גם הם עוד הר בפני עצמו
הר חד משמעית, לא כמעט ולא כמו
החיים הם תחנה רעה בין טוב לטוב
הם הכביש הסוהן שבין רחוב לרחוב
והחיים צועדים לקיצם באיטיות
והזמן אוויר אוזל ואיתו גם הבריאות
וכשגוף חולה המון לבסוף הוא גם נגמר
והלב שעוד פועם רק הוא בפנים נשמר
ואז הכל בפנים מצחין, מת ועטוף
בציפוי שברירי שקוראים לו הגוף.