אני לא יודעת מה קורה פה. אפשר עזרה בפענוח המצב?

אוקיי אז כבר קרוב לשנתיים שאני דלוקה על מישהו מהכיתה שלי. עכשיו אני דלוקה עליו והייתי רוצה שהוא "יהיה שלי" אבל מצד שני אני לט רוצה כי כנראה ההורים לא יסכימו (אני בת 16) וגם כי אני לא רוצה הסחות דעת בלימודים ובבית ספר. אז אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי. כשהוא עם בנות אחרות אני פשוט מתה מקנאה (והוא כל הזמן נמרח על בנות והבנות רובן זורמות). אני מקנאה לו. תמיד רוצה להיות קרובה אליו. תמיד שיש שיעורים של מוגברים (אנחנו לא באותם מוגברים) אני מתבאסת שאני לא אהיה איתו בכיתה כמה שעות. בחופש הגדול לא הפסקתי לחשוב עליו. המצב רוח שלי מושפע ממנו. המחשבות שלי הן עליו. הלבוש שלי וכל מה שקשור אליי זה כדי להרשים אותו. מצד שני, אני שונאת אותו. אני לפעמים לא מבינה איך התאהבתי בכזה בן אדם דפוק וסוטה ואפילו קצת שטחי באופי. מצד שני, משהו בו מושך אותי. אני אוהבת בו את כל החסרונות ואת כל מה שקשור אליו. אוהבת את הביטחון שלו, אוהבת את החוש הומור שלו. (הוא לא הכי חתיך אבל האופי מספיק כדי למשוך אותי).

וכל הקטע הוא שכל הבנים בכיתה שלי לא מדברים איתי, לא מסתכלים עליי אפילו. (עד עכשיו לא הצלחתי להבין למה... אולי בגלל שאני רצינית מדי אז זה מאיים כזה). ורק הוא כן. כאילו... הוא לא מדבר איתי בכלל. אבל הוא כן זורק לי הערות מעצבנות, כן מציק לי. (עוד סיבה למה אני שונאת אותו). כן בוהה בי וכן מסתכל עליי.

ולהגיד לו שאני אוהבת אותו זאת מן הסתם לא אופצייה כי אני מפחדת מן הסתם מדחייה....

אני פשוט מרגישה שיש אווירה מסויימת ביני לבינו. אווירה שונה. אהי מרגישה שעם שאר הבנים אין כלום. אבל איתו כן.
גם אם אנחנו לא מדברים, אני מרגישה משהו. ואני תמיד שוללת ואומרת לעצמי שאני סתם אוכלת סרטים.סתם חולמת. אבל כבר לא נראה לי...

מצד אחד אניי רוצה שהוא יסתכל עליי כי זה נותן לי ביטחון (ביטחון זה משהו שממילא חסר לי). אז זה מעלה לי את הביטחון. אבל מצד שני ברגע שהוא מסתכל עליי אני נלחצת, אני מפחדת שהוא יראה בי פגמים. ואני אפילו לא מסוגלת להסתכל לו ישר לעיניים. אין לי את האומץ הזה ואני נעשית כולי אדומה.

מה אתם חושבים על זה? ממש סליחה על החפירה.