הגזמתי או שזה הגיוני?

שנה שעברה (הייתי בת 12) נסענו לחיפה והשארנו את הכלב שלי בפנסיון. לא ידענו שהוא נוראי ושהכלב שלי יסבול שם.
לא ראיתי אותו רק 3 לילות.
איך שראיתי אותו. אני לא אשכח איך המצב שלו היה נראה נורא.
הוא היה כל כך מסכן. הוא כלב קטן ועדין.
הוא לא רגיל לכל כך הרבה נביחות מכלבים שגדולים ממנו.
אני חשבתי שזה משהו אחר לגמרי.
איך שראיתי איתו התחלתי לבכות.
אני לא יודעת אם זה כי התגעגעתי אליו או כי כאב לי לראות את המצב שלו.
גם היו לו חרדות נטישה. כל פעם שעברנו בדרך של הפנסיון הוא קפץ על אמא שלי ולא הסכים לעזוב.