אני מצטערת על זה, זאת הולכת להיות קצת התבכיינות

אני עוברת תקופה עם קושי קצת אני מרגישה כל כך לבד..
אני לא יודעת לתאר את זה
אני יודעת שאני לא לבד אבל פשוט
אני תמיד כאן בשביל כולם, אני מקשיבה לחרא של כולם, נותנת להם לשפוך עלי מה שבא להם, ואני לא מסרבת לעזור להם, זה כיף לי
אבל לפעמים יש עקצוץ כזה שלא מתעניינים בי
זה הגיע למצב שהם מסוגלים להעיר אותי בשליד בלילה כי הם מרגישים רע והם צריכים מישהו לדבר איתו, ואני הכי מבינה דבעולם וזה בסדר גמור מבחינתי
אבל אני מרגישה לבד, שאין חי את מי לשתף.. מהרגע שאני קמה עד שאני הולכת לישון אין לי שנייה לעצמי ועם כל ההגזמה שזה נשמע, זה אשכרה ככה. יש לי מעגת חבריל גדול מאוד אבל כולם פשוט.. ממזמן הפסיקו לספור אותי כחברה אלה יותר כפסיכולוגית.. וזה מקשה עלי
הרגשתם פעם ככה? מה עשיתם בשביל לצאת מזה?