משהו שכתבתי מהלב על מה שאני מרגישה.מה אתם אומרים?

הצחוק והחיוך שלי הם הסימן היכר שלי, אני ידועה כבן אדם מאוד אופטימי, תמיד עוזרת, מחייכת ותמיד מסתכלת על חצי הכוס המלאה. אבל בשנה האחרונה, בשנה האחרונה משהו השתנה, משהו מבפנים צועק, משהו חסר. מבחוץ אני תמיד אהיה הילדה הזאת שתמיד צוחקת אף אחד לא יכול לזהות שמבפנים זה לא ככה, אני שומרת על התדמית הזאת שלי כי אנשים סומכים עליי שאני אהיה האופטימית מהתחת הזאת שתמיד יש לה משהוא חיובי ואפשר להתיעץ ואני לא רוצה להראות שאני מתפרקת. שאני כרגע זאתי שצריכה את העזרה. שאני זאתי שצריכה מישהו להתפרק איתו. אני רוצה להיות חזקה בשביל אחרים. בשביל המשפחה שלי. בשביל החברים שלי. לא להראות חולשה. תמיד לצחוק ולחייך. וזה לא שהצחוק והחיוכים מזויפים פשוט מבפנים יש דבר אחד. דבר אחד שחסר. אני אגיד לכם מה הדבר הזה, הדבר הזה נקרא אהבה.
לא מדברת על אהבה כמו שהמשפחה או החברים שלי נותנים, כי את זה באמת יש לי, אני מדברת על אהבה במובן הקלישאתי של המילה, במובן הרומנטי. ולא אני לא ילדה בת שתים עשרה נואשת זה באמת משהו שחסר לי.
בתחילת השנה החלטתי שכרגע אני משתחררת מהבן אדם הזה שקראתי לו הקראש לי כי הוא עשה לי רק רע, והצלחתי לחצי שנה בערך הייתי משוחררת מאהבה, חשבתי שזה יעשה לי טוב, ככה לפחות חשבתי, לאט לאט הבנתי שאני ריקה במובן הזה פשוט כלום, וזה התחיל להרגיש לי חסר, מישהו שאני אתרגש כל פעם מחדש שאני רואה אותו, מישהו לצפות לו, אבל לא הייתי ריקה זה לא היה המצב.
אני מאלה שמחכות לזה שירגש אותן, לא בקטע של סטוצים או כל הדברים האלה, זה פשוט לא אני, עוד לא הייתה לי את הנשיקה הראשונה שלי ואני באמת מרגישה במובן הזה ריקה, במיוחד בשנה האחרונה. ואז לפני כמה חודשים הוא הגיע או יותר נכון אני הגעתי. הוא גדול ממני בשנתיים, שניינו ידענו על הקיום אחד של השני דברנו מידי פעם אבל זה הכל.
אני בצופים מכיתה ד, צהובה, תמיד מגיע לפעולות, ולפני כמה חודשים הגיע הזמן של השכבה שלי(ט) להפוך מחניכים לשכבה הבוגרת, והוא בשכבה הבוגרת, מאותו הרגע נוצר חיבור בינינו, הייתי איתו מלא בחודשים האחרונים. הוא מצחיק, חכם, אכפתי, מושך מבחינה חיצונית, מבחינתי פשוט מושלם. ואז הבנתי את זה התחילה לי ההרגשה הזאת שלא הרגשתי כמעט שנה שלמה, זה לא סתם איזה קראש מפגר, אני באמת מחבבת אותו. מאוד. מאז אני ריקנית בצורה שונה,שהוא לא שלי, ואני לא שלו.