6 תשובות
הגעת למקום הנכון
תפרקי
תפרקי
את מוזמנת לפרוק לי.. באמת
שואל השאלה:
אני לא ממש יודעת איך לעשות את זה.. זה באמת יוצא לי חופר (אני גם בן אדם חופר אז זה לא ממש מועיל)
אני לא ממש יודעת איך לעשות את זה.. זה באמת יוצא לי חופר (אני גם בן אדם חופר אז זה לא ממש מועיל)
אנונימית
זה לא משנה חח פשוט תשפכי את מה שאת רוצה להגיד. לא שופטת חפירות (:
שואל השאלה:
אני אנסה לקצר (שכתבתי בהתחלה זה יצא כל כך ארוך שהיה רשום לי שנגמר המקום אז פשוט מחקתי). עד שנה שעברה גרתי במושב ואז ההורים שלי החליטו שעוברים לתל אביב (החלטה נוראית!!) וזה היה לי נורא קשה כי הבית ספר שלי היה מושלם, עם השכבה הכי מגובשת בעולם (באמת שאין את כל הטמטום הזה של "מקובלים ו"לא מקובלים" וכל החרא הזה..) ויש לי המון חברים פשוט מדהימים שם שאני מכירה מגיל אפס פחות או יותר.. וזה היה הבית שגדלתי בו ואני אוהבת אותו *מאוד* ובכללי את כל המושב. ואז הגעתי לשם. לא שאני שונאת את תל אביב אבל המקום שהגעתי אליו.. פשוט נוראי והאנשים בבית ספר פשוט נוראיים (זה גם לא ממש ל אביב זה יותר שכונה שלא קשורה לכלום בקצה של תל אביב.) יש לי ממש קצת חברים שם ובקושי נפגשתי עם אף אחד השנה (חוץ מהחברי ילדות שלי..) בדרך כלל אני בן אדם מאוד חברותי שנפתח מהר (בגלל זה גם יש לי חברים שפגשתי בעוד מקומות בחיים שלי ולא רק מהבית.. אפילו חברים מחו"ל) אבל משהו פשוט לא הלך לי בבית ספר הזה.. גם האנשים שכן התחברתי איתם עכשיו מתברר לי שהם די מגעילים ואלה לא באמת אנשים שאני רוצה להיות איתם בקשר אבל אין לי ברירה כי אחרת אני לבד.. חוץ משתי בנות שם שהן חברות אמיתיות אבל אחת מהן עוזבת מאותה סיבה אז מה נשאר לי שם? חברה אמיתית אחת ועוד כמה בנות מזויפות שבלב אני לא רוצה שום קשר איתן. וממש רע לי שם אני לא יכולה יותר. אני רוצה לבכות כל הזמן למרות שהאישיות שלי תמיד קופצנית ואנרגטית.. אבל אני פשוט רוצה לבכות כל הזמן כי כמעט ואין לי אף אחד שם.. נמאס לי כבר.
וני מצטערת שזה יצא ארוך ומסובך אבל הזהרתי מראש
אני אנסה לקצר (שכתבתי בהתחלה זה יצא כל כך ארוך שהיה רשום לי שנגמר המקום אז פשוט מחקתי). עד שנה שעברה גרתי במושב ואז ההורים שלי החליטו שעוברים לתל אביב (החלטה נוראית!!) וזה היה לי נורא קשה כי הבית ספר שלי היה מושלם, עם השכבה הכי מגובשת בעולם (באמת שאין את כל הטמטום הזה של "מקובלים ו"לא מקובלים" וכל החרא הזה..) ויש לי המון חברים פשוט מדהימים שם שאני מכירה מגיל אפס פחות או יותר.. וזה היה הבית שגדלתי בו ואני אוהבת אותו *מאוד* ובכללי את כל המושב. ואז הגעתי לשם. לא שאני שונאת את תל אביב אבל המקום שהגעתי אליו.. פשוט נוראי והאנשים בבית ספר פשוט נוראיים (זה גם לא ממש ל אביב זה יותר שכונה שלא קשורה לכלום בקצה של תל אביב.) יש לי ממש קצת חברים שם ובקושי נפגשתי עם אף אחד השנה (חוץ מהחברי ילדות שלי..) בדרך כלל אני בן אדם מאוד חברותי שנפתח מהר (בגלל זה גם יש לי חברים שפגשתי בעוד מקומות בחיים שלי ולא רק מהבית.. אפילו חברים מחו"ל) אבל משהו פשוט לא הלך לי בבית ספר הזה.. גם האנשים שכן התחברתי איתם עכשיו מתברר לי שהם די מגעילים ואלה לא באמת אנשים שאני רוצה להיות איתם בקשר אבל אין לי ברירה כי אחרת אני לבד.. חוץ משתי בנות שם שהן חברות אמיתיות אבל אחת מהן עוזבת מאותה סיבה אז מה נשאר לי שם? חברה אמיתית אחת ועוד כמה בנות מזויפות שבלב אני לא רוצה שום קשר איתן. וממש רע לי שם אני לא יכולה יותר. אני רוצה לבכות כל הזמן למרות שהאישיות שלי תמיד קופצנית ואנרגטית.. אבל אני פשוט רוצה לבכות כל הזמן כי כמעט ואין לי אף אחד שם.. נמאס לי כבר.
וני מצטערת שזה יצא ארוך ומסובך אבל הזהרתי מראש
אנונימית
אין מה לעשות. החיים קשים. יש לך חברה אחת אמיתית. פשוט תסתובבי איתה יותר. אתה יכולה לבכות ולהתגעגע למה שקרה בעבר או להפיק את המיטב מהווה. תל אביב חרא? חבל. תתמודדי עם זה. החיים הם לא רק קשת בענן ושמש יפה בעננים. את יכולה לתת לעצמך לבכות פעם אחת. להישבר פעם אחת. ואז לאסוף את השברים ולהחליט שמעכשו זה ישתנה. אני לא יכול להגיד לך הרבה מה לעשות כי זה בתכלס תלוי בך, אבל פשוט תסתובבי יותר עם החברה האמיתית תנסי לסרוק יותר את העיר אני אישית רואה בתל אביב עיר די נחמדה.