5 תשובות
זה נורמלי להתגעגע לתקופות בחיים... היית שם שנתיים+ (אני מעריך) וזה לגיטימי להיות עצובה שזה נגמר
ברור שזה לגטימי להתבאס ..
התרגלת למסגרת, לאנשים, ללוז, לנוהל .. להכל פשוט .
אני שונאת שינויים וכל משהו חדש שאני צריכה לשנות מבאס ומפחיד אותי .. כי אני לא יודעת איך? מה יהיה?.. אבל זה טין מה לעשות עם זה, בשביל להתקדם את צריכה לשנות
אני יכולה לשתף אותך שהשירות שלי לא היה שירות קל.
לא עם הרבה אנשים שנאלצתי להעביר לצידם, מעליהם או תחתיהם את השירות, לא בתפקיד, לא באופי, לא ביציאות, לא במצב הבריאותי ולא במצב הנפשי שנוצרו לבסוף.
בסוף השירות הייתי צמאה להשתחרר וחיכיתי בכל מאודי, *ובכל זאת* שבוע לפני הסתגרתי בחדר ובכיתי כמו תינוקת. ככה שאם נהנית אז זה בכלל מובן ולגיטימי.
בכיתי על פרידה מתקופה משמעותית מאוד גם אם לטוב וגם אם לרע, בכיתי על אותם אנשים שלא היו מספיק קרובים כדי שאשמור איתם על קשר ולא היו מספיק רחוקים כדי שאשכח אותם - אלא אנשים שהיו איפשהו בין שניהם שידעתי שתמיד אשמור אותם באיזה בוידעם קטן בתוך הלב, וכמובן מהחשש מהאזרחות.
לא אגיד לך "אבל לבסוף השתחררתי והכל היה בסדר" כי גם באזרחות קיבלתי כאפת לחי לא קלה. אבל בסוף זה עובר.
וזה טבעי!
שלי זה היה אתמול ועד עכשיו בפחד ובכיתי מלא
אנונימי
בדיוק ככה אני השתחררתי אתמול וממש עצוב לי שלא יהיה עם המדים יותר מנש מחובר אליהם ואין אותם
באותו הנושא: