אוף.... יש כאלה שמזדהים איתי?! תכנסו רק מי שמוכן באמת לקרוא משהו ארוך ולעזור בבקשה.

אני מישהי מאוד מאוד מחושבת. ויש לי מודעות עצמית גבוהה מאוד ואני יודעת את זה על עצמי. עכשיו ממש לא בשביל להשוויץ, גם אין לי כל כך מה להשוויץ בזה. אני לא אוהבת את זה בי. זאת אומרת... אנשים כ"כ זורמים בחיים שלהם, ספונטניים, מה שיוצא יוצא ומה שיהיה יהיה.
ואני לדוגמה כל הזמן חושבת וחושבת. כל הזמן נמצאת במחשבות. אם אני רוצה להגיד משהו אני אחשוב מלא לפני שאגיד אותו, אם בכלל אגיד בסוף. ואחרי שאמרתי את מה שאמרתי, והתפתחה שיחה עם אנשים אז אני כאילו משחזרת את השיחה ובודקת מה אמרתי. אם יצאתי בסדר. אם היו דברים אחרים שיכולתי להגיד. אם יצאתי פאדחנית. אם דיברתי אולי יותר מדי על עצמי או שאולי בקושי דיברתי ואז לא יירצו לדבר איתי יותר. כל הזמן נמצאת במחשבות, כאילו במין בועה משל עצמי. תמיד שאנשים מספרים דברים, אני משווה את זה לעצמי. אם סתם דוגמה מישהי אמרה שהיא קנתה חצאית ממש יפה אז אני מתחילה לחשוב: אולי גם אני אקנה? אולי לא? איזה באסה שלי אין. אני לא יודעת אם כל הדברים האלו נובעים מחוסר ביטחון עצמי, או אולי בגלל שאני ממש ממש ממש פרפקציוניסטית( ברה מוגזמת) ואז אני חייבת שהכל יהיה משולם לגמרי. כל הדברים האלה מקשים עליי. אני גם רוצה להיות זורמת, אני רוצה גם לצחוק כל כך בקלות. אני רוצה להיות פחות רצינית וקשה. בעיקר קשה ומחמירה עם עצמי. למה אני פשוט לא יכולה להיות ספונטנית לדוגמה? למה הכל תמיד צריך להיות מתוכנן אצלי?
אולי זה בגלל שאין לי באמת חברות אמת שאני יכולה לשתף אותן בדברים ולדבר איתן, וככה נעשיתי סגורה. כי פעם לא הייתי כזאת... וכבר כמה שנים טובות שזה ככה. מישהו מזדהה? מה אני אמורה לעשות?