זה ממש מפגר? כי אני מתביישת ופוחדת להודות בזה

שואל השאלה:
כי הקבנית של היחידה שלי ממש גרועה ואין לי אפשרות לראות קבנית אחרת אז האפשרות היחידה האחרת זה פסיכיאטר

שואל השאלה:
אני כבר נפגשת עם פסיכיאטר אבל הפגישות זה פעם ב3 שבועות עד חודש וזה יותר מידי זמן בשבילי לחכות
זה גם לא נגיש במיוחד כי אם ממש כואב לי אני לא אוכל לראות אותו באותו הרגע
זה פחות אפשרות עדיפה בשבילי אבל לפחות יש את זה..

זה לא אומר שאת תלותית. אין מה לעשות ברגע שהאדם לבד ואין לו עם מי לחלוק ועם מי לדבר זה מועקה כזו ועצבות לפחות לדעתי.
תנסי ליצור קשרים אחרים שיתמכו בך אם לא הורים אז ידידים/ידידות

קשרים שמגיעים לסף התפרקות בגלל קשיי מרחק וצריך לעבוד קצת יותר קשה כדי לשמר אותם ולטפח אותם - מובן.
כשהקשר מגיע רק מצד אחד והצד שני לא משתף פעולה - פחות.

אני לא אגיד שאת תלותית ואת אשמה בכך.
בסך הכל זה מאוד מובן.
היו ידידים, הם התרחקו, את מרגישה שהם היחידים שמסוגלים לספק לך כתף תומכת ואת ממשיכה לנסות להילחם על "התקווה היחידה" שלך כביכול. את לא אשמה, אבל את צריכה לדעת גם מתי להפסיק.

אני לא יודעת מה הסיבה שקרה מה שקרה, אבל את צריכה להביט לאופק ולהכיר אנשים חדשים.
יותר קל לזרוע זרעים חדשים מאשר לשקם פרח שכבר נבל ולא יחזור להיות פרחוני וצבעוני יותר.

שואל השאלה:
זה נורא מביך להודות בזה שאני כל כך תלויה בזה שהם ידברו איתי גם אם לא על כמה רע לי באותו רגע אלא על סתם שטויות
כל פעם שאני מתחילה לבכות בגלל שהם לא עונים לי ואני חושבת שכבר לא אכפת להם ממני אני לא מסוגלת להודות בפני אנשים ששואלים אותי למה אני בוכה, שזה בגללם..
כי הם לא סתם ידידים שלי... הם היו המפקדים שלי שתמיד היו שם כדי לדבר איתי לפחות פעם ביום ועכשיו זה כל כך חסר לי
אני לא יכולה לשנות את זה כי להם יש חיילים חדשים ולי יש יחידה חדשה שרחוקה מהם מידי
ואחרי שנגמרה התקופה איתם שמרנו על קשר לכמה זמן
עכשיו הם כבר מרוחקים ממני מאוד

אני נהייתי תלותית בגלל בדידות. קשה לי למצוא אנשים מעניינים ועד שאני מוצאת כאלה אני נהיית תלותית...
ופסיכיאטר לא עוזר בכלל

זה בסדר מה שאת מרגישה וזה קורה הרבה שאנשים מתרחקים זה תמיד קשה במיוחד כשזה בא מצד אחד אבל ככה זה החיים הם עכשיו בתקופה חדשה בחיים עם אנשים חדשים הסביבה שלנו משתנה המון במיוחד שהם היו ידידים שלך שלושה חודשים את תכירי אנשים חדשים את צריכה להנסות להפתח לאנשים חדשים ולנסות להתחבר לחייך לאנשים (זה משהו שמשפיע מאד) וזה יבוא לבד

לא יודעת כמה זה יעזור,
אבל אם את מעוניינת במישהו שמבין בענייני צבא מתוך היותו מפקד, את מוזמנת לדבר איתי גם אני הייתי מפקדת... וכמובן גם סתם לפרוק.

ואין מה להתבייש, טבעי שתרצי דמות אמהית/אבהית לדבר עמה.
צבא זו לא תקופה קלה לכולם.

שואל השאלה:
הפסיכיאטר ממש נחמד והוא לא שופט אותי בשום צורה שהיא
הוא אפילו לא מציע לי כדורים למרות שהוא יודע שפעם אחת חתכתי אבל אני עוד לא מרגישה פתוחה איתו מספיק

ותודה לכולם על התשובות זה ממש עוזר לי :)

אל תיקחי כדורים לדעתי צבא זה קשה את תעברי את זה ובכללי לכולנו יש תקופות של דכאון או עצבות ובדידות וכדורים לא צריך לקחת לדעתי תדברי עם ההורים יותר משפחה תנסי להכיר אנשים

שואל השאלה:
אני לא סומכת על המשפחה שלי שלא ישפטו.. הם אנשים עם מחשבה מאוד פרימיטיבית
פעם ראשונה והאחרונה שנפתחתי בפני אמא שלי ואמרתי לה שאני רואה קבנית היא אמרה לי "מה את מפגרת?" וכל כך נפגעתי מזה
חוץ מזה שאני לא גרה עם אמא שלי אלא גרה בבית החייל כי לא היה לי טוב בבית

את יותר ממוזמנת לדבר איתי