עזרה מאנשים ששקטים בחברה

זה בהחלט עובר.
אני סבלתי מהתעללות קשה בבצפר, גם פיזית וגם מילולית
אחרי הבית ספר כל אחד הולך לדרך חדשה, מתבגרים ומבינים מה באמת חשוב בחיים.
התיכון זה מקום אכזר.. תסמכי עלי שהכל יהיה יותר טוב אחרי זה :)

אני כל כך מזדהה איתך! באמת
אומנם החטיבה והתיכון שלי זה מחובר
אבל, בכיתה י ערבבו את הכיתות ושמו אותי בכיתה עם ילדים שלא היה לי קשר איתם לפני, ויש להם את החברים שלהם..
עכשיו אני באמצע כיתה יא ואני מרגישה בודדה, כי אני בול כמו שאת תיארת.. קשה לי ליזום שיחות לבד, ואני ממש ביישנית
אני יודעת שזה יהיה דבילי לתת לך טיפ שאני בעצמי לא כל כך מיישמת אותו, אבל, אם את רוצה לשנות את המצב החברתי שלך.. אל תשבי ותחכי שיגשו אליך כמו שאני ציפיתי, פשוט, תעשי את זה את, כשאת נכנסת לכיתה תגידי בוקר טוב ותחייכי, כשיש שיחות כאלה בכיתה אז תצטרפי ותגידי את דעתך, תחייכי המון תראי שאת חברותית כזאת, צאי לטיולים שנתיים ותביאי את עצמך לידי ביטוי שם ותפני לאנשים

זה ברור שבשלב מסויים זה יעבור אבל ההבדל בין התיכון למה שאחריו הוא לא גדול, לכן לתקופה מסויימת זה לא יהיה שונה. אם היה קשה להתחבר בתיכון אז יהיה קשה להתחבר לאנשים גם בכל מקום אחר.

אני יודעת שצריך לגשת לאנשים ושלא יגשו אלי. אבל אני פשוט לא מאמת מצליחה לעשות את זה. יותר מנטלית בראש..

סיפור שלי: אני כשהייתי בתיכון לא היו לי חברים אני התמודדתי עם הכל לבד שלוש שנים של בדידות
כל הזמן רשמתי במחברת בהפסקות
או שפשוט הייתי בטלפון בסטיפס
אף אחד לא התחבר אליי אצל כל אחד היו את החברים שלו

אני לא רוצה שלאף אחד יהיה כזה דבר (כמובן אם יש מישהו שרוצה להיות לבד ולא צריך חברים אז זה בסדר)

תאמת לי זה די עבר כשסיימתי עם הבית הספר. (לא הייתי חוזרת לשם שוב)

אני שקטה וחוץ מההערות המעצבנות של "למה את כזו שקטה?" אף אחד לא אמר לי על כך שום דבר.
ואני חושבת שאת לא ניגשת לאנשים כי יש לך פחד שידו איתך (לא תמיד הפחד הזה מודע) והדרך שלך היא לוותר מראש כדי לא לחוות את התחושה הזו.
אבל מה שעוזר הוא להבין שאין לך אף דרך לדעת איך יגיבו למה שאת אומרת.
ואם תבואי בגישה טובה ונחמדה, אין סיבה שלא ירצו לדבר איתך. רוב האנשים הם חברותיים.