11 תשובות
שואל השאלה:
אני לא מבינה למה ואיך.
למה אנשים מוותרים, איך הגענו למצב הזה.
הגענו למצב שאנשים מוותרים על החיים. החיים, שזו מתנה כל כך גדולה שבכלל לא אפשרי לעכל.
לא עובר יום שבו אני לא חושבת לעצמי "מה אם לא היתה לי את המתנה הזאת? מה אז? כל מה שמסביבי כל כך מדהים, עצם הקיום שלי בעצמו מדהים. מה הייתי עושה אם זה לא היה ככה?".
איך אנשים מוכנים לוותר על זה? איך?
לוותר על כל המציאות הבלתי נתפסת הזאת?
תראו איזה עולם מדהים יש לנו. איזו התקדמות האנושות עשתה.
חשבתם פעם כמה היכולת שלנו לתקשר היא כשלעצמה מדהימה? איך למילים יש משמעות וצורות אמירה שונות משהו את משמעות המילה?
קראתם פעם על אנשים חרשים או קראתם עליהם? על צורות התקשורת שלהם? כשאתה שומע על אנשים כאלו, אתה מבין כמה יכולת התקשורת שלנו מדהימה. וככה עם כל אדם שיש לו "מוגבלות" חושית אחרת. עיוור, אילם, תתרן וכו'.
לדעתי זה מדהים. פשוט מדהים.
וחשבתם פעם על קריאה? איך המוח שלנו יכול לתרגם צורות פשוטות לצלילים ומשם לחפצים ולרגשות ולעולם ומלואו? לקשר בין חוש הראייה לחוש השמיעה, ומשם לכל החושים גם יחד. זה פשוט מדהים.
והשכל האנושי, דימיון האנושי. אין דבר שאני לא מופתעת ממנו כל פעם מחדש כמו האומנות והאמנות שלנו.

ואני נשמעת מאוד תמימה כרגע. כמו ילדה שתמיד היה לה הכל, תמיד ראתה את העולם בצבעים עליזים ולא חוותה סבל.
נכון?
אני לא.
לא נפגשתי עם משפחה מורחבת כבר כמה שנים, המצב הכלכלי באמת לא מזהיר ואז או שאני רואה את ההורים רק בשעות הערב (וגם אז, אבא במחשב לרוב ואמא מבשלת, ואז או שאני מבלה עם אחד מהם או שאני עסוקה בעניינים שלי), או שהם חוזרים מוקדם ואז זה לא סימן טוב מבחינה כלכלית.
מבחינה חברתית, אין מאיפה להתחיל.
אני עם אנשים שעושים לי רע כשאני בחברתם. הם פשוט גרמו לי לבכות באמצע שיעור והתעלמו ממני לחלוטין אחר-כך. הם צוחקים עלי ולא לוקחים אותי ברצינות.
קשה לומר שיש לי חברים טובים וקרובים.
וזה עוד חלק מזערי מהחיים שלי. כל כך מזערי. זה אפילו לא הדברים הרציניים.
אבל בכל זאת, למה?
למה החיים כאלו חרא, שאתם מגיעים למצב שאתם בוחרים לא יהיו פה יותר?

פעם ניסיתם להסתכל על העולם ולומר "וואו, כשחושבים על זה, המציאות מדהימה ובלתי נתפסת"?
פעם הסתכלתם על חבורת אנשים וחשבתם לעצמכם "לכל אחד מהם יש כנראה אישיות מדהימה וחיים שלמים עם הצרות וההנאות שלו, ויכול להיות שאם הייתי עושה בחירות אחרות בחיים הייתי חלק מהחברה הזאת"?

אני מסכימה, החיים קשים.
יש המון מכשולים שצריך להתמודד איתם.
אבל לומר שהם חרא? להשוות אותם לגוש פסולת מיותר ומסריח שהגוף שלנו לא צריך? למשהו שצריך להוציא ולהיפתר ממנו? איי פעם חשבתם על משמעות ההשוואה הזאת בכלל?

מה עם אושר ועצב? רק היום ראיתי בספר שאני קוראת על חפץ קסום כלשהו, שכביכול מוציא ממך את האני האמיתי שלך. את כל התכונות השליליות שלך, ומקרין אותן גם כלפי חוץ. מעלים את כל התכונות החיוביות. וחשבתי לעצמי, "למה שזה יהיה האני האמיתי שלנו? למה לא כל התכונות החיוביות? בסדר, חפץ מקולל מרושע, אבל למה ככה בחרו להגדיר אותו, כאני האמיתי?".
אנשים מחפשים סיבה להיות שמחים. אנשים לפעמים מדוכאים בלי סיבה. למה לא להפך?
למה לא פתאום לחייך כמו מטומטמים בלי סיבה ולצחוק?
למה כן פתאום נופל לאנשים מצב הרוח?
לא נמאס לכם לפעמים להיות ככה מדוכאים? קומו ותעשו משהו. כל דבר. תתחילו לרוץ, לצרוח. תתחילו לצייר או לכתוב. תהיו פעילים, תמקדו את המחשבה במשהו אחד.
תתחילו לשיר, לרקוד.
תתחילו לעשות משהו, תפעילו את האנדרנלין בגוף ופשוט תהנו.
תחליטו "עכשיו אני רוצה שיהיה לי כיף ולשמוח", בלי קשר לשום דבר שקרה.
גם אם האדם הקרוב ביותר אליכם מת, גם אם עושים עליכם שיימינג בלי שום סיבה, גם אם רע לכם החיים קשים ונוראיים, והם יכולים להיות כאלו.
אבל זה לא אומר שאסור לשמוח. שאסור להיות חיוביים.
כשתמותו, מה תעדיפו - שהקרובים ללבכם יבכו ויכנסו לדיכאון, או שימשיכו הלאה חיוביים ויזכרו אתכם לטובה?
אני הייתי בוחרת בשני.
אני הייתי רוצה לרשום בצוואה שלי שהמשפחה שלי תלך להנות באיזשהו מקום כדי לזכור אותי. לא שיבכו עלי וישבו בחדר חשוך מכונסים בתוך עצמם, לא רוצים לצאת מהמיטה.
שיבכו בזמן שהם נהנים, ויבינו שהחיים ממשיכים, וצריך להמשיך להיות חיוביים.

אז למה החיים הם חרא?
למה צריך סיבה כדי לשמוח?
למה לא להמשיך להילחם? אלו רק מכשולים, פשוט תעקפו אותם. יש כל כך הרבה דרכים איך.
מעליהם, מתחתיהם, מסביבם, דרכם... כל כך הרבה דרכים.
זה רק מכשול, ותמיד יהיו עוד. אבל מה שחשוב הוא מה שביניהם. ההנאה בלמצוא את הדרך לעבור אותם, האושר והסיפוק מלהצליח וההנאות הקטנות שבדרך למכשול הבא.


אז למה?
אנונימית
קודם כל זה יפהפה.
שנית כל ממש הייתי צריכה את זה עכשיו.
אני ממש אהבתי כתיבה שלך ומסכים עם הרוב מה שכתבת
וואו
שינית לי לגמרי את כל תפיסת המחשבה.
אני חושבת שבהחלט תשפיעי מעתה והלאה על ההתנהלות שלי ביום יום.
את גאונה, מבריקה, ואופטימית.
אני חושבת שביום מן הימים את תהיי סופרת נורא מצליחה והקטע הזה? הוא יפתח את הספר הראשון שלך.
וואו.
מה נשאר להגיד?
תודה.
אנונימית
שואל השאלה:
^ למה כתבת מאנונימי אוף? פשוט העלת לי חיוך :)
לפעמים אני קוראת שאלות פה ופשוט עצוב לי שאנשים חושבים ככה. אני משתדלת להיות מאוד אופטימית כי אני פשוט יודעת איך זה לא. זה לא כיף.
והעולם באמת היה מקום יותר טוב אם אנשים היו חושבים ככה, זה מה שאני מאמינה בו.
שמחה שאלו הדעות שלכם על קטע שאפילו לא ערכתי פעם אחת :) ועוד אחרי הפסקה כל כך ארוכה מכתיבה... הייתי צריכה את זה.

אז ייאי לי :) אני משפיעה
אנונימית
^חח סורי אני מסננת פה מישהו פשוט
בכל מקרה אני שמחה שאת מרגישה ככה (:
ובקשר למה שכתבתי על הספר- בבקשה תעשי עם זה משהו, אני ברצינות חושבת שיש לך עתיד מזהיר בזה.
אנונימית
שואל השאלה:
חחח תודה :) אני באמת רוצה עתיד הסופרת אבל כתחביב ולא עבודה :)
אני לא מהאנשים שיושבים בצד חולמים על עתיד טוב יותר, אל תדאגי ^_^
תודה רבה לך, עשית לי את היום/לילה/מה שזה לא יהיה XD
אנונימית
שמחה! לילה טוב (: <3
אנונימית
אהבתי מה שכתבת רק אשמח אם תוכלי לעזור לי
כתבת שאחת הסיבות לחיים טובים יותר היא איך יזכרו אותי, מה עושים במקרה בו מרגישים שלאף אחד לא אכפת? מה עושים כשבאמת לאף אחד לא אכפת?
אנונימית
את כותבת מדהים, השקפת העולם שלך אופטימית, תמשיכי ככה זה רק יתן לאחרים כוח לשאוב אותו ממך. לגבי מה שכתבת- לכל אחד יש בעיות בחיים, בין אם זה בגיל צעיר או מבוגר אבל לדעתי החכמה היא פשוט לדעת לקחת הכל בפרופורציה ולהבין שבכל ירידה ישנה עליה ושהכל בסופו של דבר עובר.
וואו את מדהימה
לגמרי גרמת לי לחשוב עכשיו על החיים באור שונה, תודה לך 3>
אנונימית