מודעת לזה שהרעיון קצת מטומטם, אבל מה דעתכם? (למי שיש רעיוניות לעוד נושאים, אשמח אם הוא ירשום)

אני זוכר את פניו, הן היו כה חדות ואפלות, עיניו שבהו בעיניי בפעם האחרונה, היו מלאות רוע, כעס, מבט של רוצח.
הוא אמר לי שהוא לא יעשה לי כלום ושהכל בסדר ושהוא רק רוצה לקחת משהו, דבר מה שהיה חשוב לי ולמשפחתי.
הייתה זו הטבעת שהוריי קנו לי ליום הולדת 18, טבעת מזהב שהייתה מאוד מבוקשת באותה העת.
כשהוריי נתנו לי אותה, הבטחתי להם שאני אשמור אותה לעד.
הוא שאל אותי במבט זועם היכן היא נמצאת, לא הסכמתי לספר לו. הוא תפס אותי בכוח ואיים לחיי אם לא אגלה לו.. ניסיתי להיאבק בו ו..

אמא, אבא.. אני רואה אתכם מלמעלה, אתם כה עצובים וכאובים, עומדים ליד קברי כשליד שמי מונחת אותה הטבעת שקיבלתי ביום הולדת 18 שלי ועוד כמה חפצים שאהבתי, ודמעותיכם לא מפסיקות לזלוג מבעד לעינכם.
אני הבן היחיד שלכם, אהבתם אותי יותר מכל.
הבטחתם לי ששום דבר לא יפריד בנינו, שאנחנו נשאר משפחה אוהבת ומאושרת לנצח.

אז נכון, כרגע אנחנו פרודים, אבל ניפגש שוב ביום מן הימים, ונחזור להיות משפחה אוהבת ומאושרת לנצח.