נראה לי שיש לי דיכאון קל או משהו קרוב לזה. אני מדוכדך המון. אין לזה פיתרון. אני פוחד להתחרפן. פירוט.

אני באמת לא רואה כבר טעם בדברים.. זה מתסכל.

דמייני לעצמך שאמא או אבא שלך קונים לך משהו ממש נחמד או מזמינים לך חופשה לחול או נגיד אם את אוהבת לרקןד אז הם קונים לך נגיד את נעלי הריקוד הכי איכותיות שיש בחנות.
או משהו בסגנון.. ואת יודע שאת נהנית בעבר מהדברים האלה, מלהיות בחול או לרקוד או מה שזה לא יהיה שאת אוהבת..

אבל את פשוט לא מסוגלת להראות שמחה.
פשוט לא אכפת לך.
ומצופה ממך לשמוח מול ההורים לנוכח המתנה... אבל את לא מסוגלת!
ולדחות את זה מרגיש לא נעים..
ואין לך תירוץ למה את לא שמחה, את פשוט לא.
(ואת יודעת שאת יכולה לפגוע במי שהשקיע בשבילך, אבל מצד שני את לא רוצה לשקר להם שאת מאושרת)

אז אני פשוט הולך עם הזרם.. כמו דג מת.

שואל השאלה:
יכול להיות שזה שהדחקתי כשהייתי קטן יותר הוביל לחוסר יכולת להתבטא רגשית וחוסר יכולת להרגיש.. שזה כיבה אותי.

ואני דיי בטוח שזה עדיין משפיע עלי - משהו מהעבר שלי בטוח נשאר בי ואולי יש דברים שבמידה מסויימת גם לא יעזבו.. (טבע האדם אני מניח.)

אני לא יודע מה לעשות עם זה.

ועוד דבר.
ממש כל הכבוד לך שאת מוכנה להשקיע לקרוא דברים שאני רושם..
אני פשוט רושם המון וחופר לא מעט...
אז תודה לך

כשהייתי קטן כנראה הייתה לי חרדה חברתית.
לא אובחנתי אז אני לא אוהב לומר בוודאות כי מי אני בכלל שאאבחן את עצמי...
אבל יודעת מה, כן. אני כמעט בטוח שהייתה לי חרדה חברתית.
זה גרם לי לדיכאון (שוב לא מאובחן אבל אני חושד מאוד שהיה לי דיכאון בחטיבה לפחות)
הייתי מנסה בכל הכוח להעלים את מה שאני מרגיש כי הייתי בהרבה סבל, רציתי למות.
ידעתי שזה לא נורמאלי והיה לי קשה לשכנע את עצמי לא לרצות למות (באמת לא מצאתי סיבה לחיות).
ניסיתי לאבק בזה.. לא הייתי מרגיש שינוי.
איכשהו זה ממש השתפר אחרי כמה שנים.. הגעתי למצב שאני יכול אפילו לפנות למישהו ברחוב לבקש עזרה אם באמת אצטרך ואפילו לנהל סמול טוק קצר עם מישהו שאני מכיר.. (דבר שהיה בלתי אפשרי לפני כן עבורי)

אני כל כך התאמצתי לא להרגיש סבל שכנראה למדתי להדחיק ממש טוב.
במקומות שהייתי נורא לחוץ בהם פתאום הבנתי שאני נראה ממש אדיש חסר רגשות לחלוטין.
וזה מצחיק כי דווקא כשרמת הלחץ הייתה הכי גבןהה אז דווקא הייתי נראה יותר ויותר חסר רגשות.

יכול להיות שתהליך ההדחקה ממש התחזק אצלי והוא לפעמים משתלט עלי.
ואני כן רוצה לפעמים להרגיש, אפילו רע. אבל אני לא מסוגל.

אני לא יודע מה בדיוק גרם לזה.
אולי גנטיקה.. אולי ההורים שלי כעסו עלי יותר מדי כשהייתי ילד או לא נתנו לי מספיק יחס.
אולי זה שילוב של כמה דברים, אני לא יודע..

אני רק אוסיף משהו שאולי לא הזכרתי..
אני מרגיש הרבה פחות ממה שהייתי רוצה.
אני חושב שהגוף שלי אולי מכבה את הרגשות שלי כמנגנון הגנה..
לפעמים אני מתקשה להרגיש שמחה או עצב או כעס.. אפילו ריקנות (אם זה נחשב לרגש).
אני חושב שהכי הרבה אני מרגיש ריקנות וחוסר שלווה.
גם קשה לי להיפתח רגשית.
אז גם זה משהו שאני לא ממש אוהב..

שואל השאלה:
השאלה היא איך להשתנות..
למה בכלל אני רוצה להשתנות.
אני חושב שהדבר הראשון שבעייתי בי הוא חוסר רצונות.
הייתי רוצה לשנות בעצמי שארצה דברים, שאוכל לומר לעצמי שאני רוצה שמשהו יתקיים, שאני אשיג משהו, או שאני אגיע לסיטואציה מסויימת...
לרצות משהו, אפילו אם אני לא מסוגל להשיג אותו עדיין. לפחות זה ניתן כיוון.

באופן אירוני אולי זה לפחות משהו אחד שאני רוצה..
אז האם הרצון שלי התמלא? כנראה שלא..

אני לא יודע איך לגשת לדבר כזה.

שואל השאלה:
זה מקל עלי זמנית אחרי פגישה. אבל זה רק אחת לשבוע וההשפעה של זה מוגבלת.
וזה לא זול.. זה לא שיש לי בעיה עם כסף פשוט זה נראה לי קצת מופרז להתחיל לזרוק כסף בכמויות לכל מקום. הייתי רוצה לפתח כלי או הרגל או משהו שיאפשר לי לחיות יותר טוב מחוץ לטיפולים והכמה שעות שאחרי, במובן מסויים, משהו קבוע יותר.

אני אומר לך בכנות, יכול להיות ששכנעת את עצמך בדיכאון וזה למה אתה מרגיש ככה.
כשזה התחיל, ידעת מה זה דיכאון? הצלחת לזהות את זה?
מודעות עצמית זה דבר טוב, אבל לשים לב שעכשיו אחרי שאכלת שפת הגוף שלך יותר משוחררת, זה מרגיש לי סימן לשכנוע עצמי.
וזה יכול להשפיע בדיוק כמו דיכאון לפעמים, רק שהרבה יותר קל להיפטר ממנו.
ניסית ללכת לאבחון?

יש דברים שבאמת מעניינים אותך?
אולי תתחיל עם תחביב קטן.
נגיד סריגה. סריגה זה נחמד. זה זול, זה כיף, וזה מרגיע.
מה שאמרת על רגשות יכול להיות עוד סימן לשכנוע עצמי.
גם לי לפעמים מרגיש שאני לא חשה רגשות בצורה נורמלית. שאני לא שמחה, שאני לא עצובה, שאני לא מרגישה כלום.
לי זה נשמע שאתה בודד, כי כשאנשים לבד הם מפתחים כאלו מחשבות ותחושות.
כשאני אנשים אני בכלל לא חושבת על דברים כאלו.
פגשת איי פעם מישהו שהרגשת שזהו, מצאת חבר אמיתי? קרה לך פעם?
כשמוצאים אנשים כאלו, כל התחושות האלו מתפוגגות.
ואתה מוצא רצון בתוכך להיות שמח.
והם עוזרים לך להיות שמח.

רוצה עצה איך להיות שמח? ניסיתי את זה וזה באמת משפר לי את היום.
בבוקר, כשאתה קם, תכתוב בדיוק מה עומד להיות טוב היום.
לדוגמא, מחר.
מחר אני עומדת להישאר בבית ללמוד למבחן באוניברסיטה של יום שני (חחח תן כיף גם אני באוניברסיטה). אני עומדת להכין לעצמי ארוחת בוקר עם אחותי ולשיר הקולי קולות במטבח, אחר כך נלך נלך לחדר או שנצא החוצה ונלמד, כשבמקבעל נצייר ונראה דברים ונעשה ופסקות xd
אשכנע את אבא כשיחזור שישחק איתי פינג פונג כי היום לא יצא לנו.
ואני עומדת להתחיל לכתוב קטע בשביל דמות שאני בונה, ואצייר אותה גם.
ואולי אסדר סוף סוף את החדר.
ומחר עומד להיות כיף. אני עומדת להישאר בבית ולהפסיד יום לימודים (ספציפית יום עם מתמטיקה כמו כל יום בשבוע, לא סובלת את הרוסיה הזאת).
תנסה לכתוב אחד כזה כל בוקר, לי אישית זה באמת מרים את היום ^_^
ותנסה לחייך. ולדחוף דברים מעניינים לרשימה הזאת.

זה לא לזרוק כסף, זה לטובתך.

שואל השאלה:
לא ממש הבנתי למה התכוונת כשדיברת עת השיכנוע העצמי.
שכנעתי את עצמי שמוטב לי/אני רוצה להיות בדיכאון?
או ששכנעתי את עצמי שזה המצב בו אני נמצא?

ולגבי זה שהייתי מאוחר. זה לא היה אחרי האוכל. לא הסקתי שזה נבע מהאוכל או משהו כזה (אם זה מה שחשבת..?).
פשוט ירדתי לאכול והבנתי שפתאום יש לי יותר תאבון וברור לי שזה קשור במצב רוח טוב יותר.
ובזמן שאני לוקח דברים לחמם לי במיקרוגל (לדוגמא) הבחנתי שפתאום אני פשוט מושיט את היד ופותח את המקרר וזז בחדר ועושה דברים. ואילו קודם אם הייתי נדרש לעשות אותן פעולות הייתי מהלך באיטיות ובצעדים קטנים לעבר המקרר, בראש מושפל, פותח את הדלת.. מאוד סטאטי.
אז לזה התכוונתי בשינוי בתנועה חופשית יותר או איך שלא התנסחתי אז.

ואני אנסה לענות על השאלות שלך בהתחלה בעוד תגובה (כי אני טיפה קשה הבנה וצריך לקרוא את זה שוב כמה פעמים..)

וסתם דרך אגב, פעם אני גם הייתי נוהג לשחק פינגפונג עם אבא שלי ומאוד אהבתי את זה.

כן מכירה את זה, אני גם צריכה לקרוא שוב.
הכוונה שלי השכנוע עצמי היתה ששכנעת את עצמך שזה המצב שבו אתה נמצא. הסיבות יכולות להיות כל מיני סיבות, שיכולות להישמע לא הגיוניות גם אם הן נכונות.
אני פעם שכנעתי את עצמי בזה כדי להשיג תשומת לב משתי בנות שדיברתי איתו באינטרנט.
והיתה תקופה שהשתכנעתי בזה שוב כי רציתי להרגיש ככה, רציתי להרגיש אומללה, כדי שאנשים ישימו לב לזה ויבינו שזה באשמתם.
הבנתי ששכנעת את עצמי שאני בדיכאון רק אחרי המקרה השני.
בפעם הראשונה באמת החלטתי שזה דיכאון, בפעם השנייה לא החלטתי שזה דיכאון אבל כן הרגשתי רע.

שואל השאלה:
"כשזה התחיל, ידעת מה זה דיכאון? הצלחת לזהות את זה?"

לגבי מה ששאלת אם כשזה התחיל ידעתי מה זה דיכאון וכו..

תמיד הייתה לי בעיה עם השתלבות בסביבה.
יש לי זכרונות כבר מהגן שהייתי נורא נלחץ מהגננות ולכן לא הייתי מסוגל לדבר איתן.
ואני לא זוכר שהתחברתי לילדים אחרים.

ביסודי נראה לי שהמצב היה סביר.
אבל אני באמת בקןשי זוכר.

אני דיי בטוח שמה שהיה לי בחטיבה זה דיכאון ברמה מסויימת ואני חושב שידעתי אז מה זה דיכאון ואני לא בטוח אם הגדרתי את עצמי כזה אז. אני חושב שאפילו לא. ואני אפרט טיפה:

בחטיבה אני זוכר שסבלתי כנראה מחרדה בסביבה של אנשים. וזה מאוד תסכל אותי.
וזה היה מאוד מעמיס ותמיד היו לי מחשבות שבעתיד לא יהיו לי חברים בצבא ובלימודים ולא אהיה בזוגיות ולא אקים משפחה. פחדתי להיות בודד. והיה לי רצון למות, ותקופה מסויימת אז חשבתי על זה לא מעט.
הגעתי למסקנה ששום דבר לא משנה ואין סיבה לחיות. ואז באמצעות ההיגיון הזה שכנעתי את עצמי לא לנסות להתאבד.. כי החלטתי שאם שוב דבר לא משנה ואין טעם לחיות אז אין גם טעם לנסות למות ולהתאבד. כי זה שהחיים חסרי משמעות זה לא אומר שהמוות הוא משמעותי..
הייתי בוכה בלילה הרבה במחשבות האלה.
הייתי מעסיק המון זמן במשחקי מחשב, מתחמק מהעולם.
היו רגעים שלשנייה הייתי חושב על המצב שלי וקולט שעבר מלא זמן מאז שדיברתי למישהו, נניח שבוע בלי לדבר עם אף אחד. (היו לי 2 חברים בדרך כלל אבל לא הייתי יוזם איתם פגישות אז היינו נפגשים רק כשהם היו קוראים לי.. ולכן הייתי נפגש עם אנשים ממש מעט).
ואני חושב שבגלל זה עד היום יש לי מן לקות כזו בדיבור, פשוט טיפה קשה לי לדבר שותף כזה בלי תקיעות לגמרמ. זה דיי מעצבן/מתסכל אותי למען האמת...
וקרה לי כבר מספר פעמים ששאלו אותי אם יש לי מבטא ומאיפה אני למרות שעברית זו השפה שאני יודע הכי טוב, שפת האם שלי... -מצב מאוד לא נעים.
אני זוכר שהייתי חושב המון.
הייתי נוטה גם לדבר עם עצמי במחשבות לא ממש עם עצמי אלא יותר לדמיין שיחות: לדמיין שיחה עם דמות כלשהי או עם אדם שאני פוחד לדבר איתו במציאות ואפילו לפעמים במשך שעות "לסמלץ" בראש כל אפשרות של מהלך שיחה שיכול היה להיות לי איתו בנושא מסויים..
הייתי חושב הרבה מחשבות שהן פילוסופיות כנראה.. הייתי חיי הרבה בתוך הראש שלי במובן מסויים.

ועוד משהו, בסביבות כיתה יא או יב נראה לי:
אני זוכר שהבנתי כמה רע הרגשתי כשבתקופה מסויימת איכשהו המצב השתפר, אולי כי הייתי עושה טיפה ריצות ואיכשהו משתפר מבחינת החרדה.. וגיליתי שאני פשוט חשתי הקלה עצומה ושהחיים שלי ממש השתפרו ושאני מרגיש הרבה יותר טוב בכללי. ובו זמנית הבנתי שאני עדיין מדוכדך באופן סדרתי אולי אפילו רוב הזמן.
(זה אחד הדברים שממש הדליק לי נורה אדומה לכמה שהמצב שלי קודם היה לא בסדר)

ומאוד נמנעתי מלהגדיר את זה כדיכאון כמבחינתי דיכאון היה משהו חמור יותר ודבר שחייבים לאבחן על ידי איש מקצוע כדי לזהות ואני עדיין חושב ככה. אבל בזמן האחרון הבנתי שזה כנראה מיותר להזהר יותר מדי מלתאר את עצמי באופן כזה או אחר. במקסימום אני טועה.

לדעתי? אתה פשוט צריך חברה. וליזום פגישות עם החברים האלו. היתה לי תקופה של שנה שהחברה היחידה שלי היתה אחותי, זאת היתה תקופה שבאמת חייתי בתוך הראש של עצמי.

אני מנסה להעלות אולי כמה דברים שיכולים לעזור:

לגבי דברים שאני אוהב, שזה עלה פה בתשובות.

האמת שכחשבתי על זה הבנתי שאולי אני רוצה לקפוץ על טרמפולינה. ובפרט ללמוד לעשות סתטה אחורית על משטח לא קפיצי.
אני יודע שזה נשמע אולי קצת מוזר והגיע משום מקום.
אבל זה נראה לי כיף פתאום. (וזה גם דיי מגניב לדעת לעשות סלטה)
אולי אעשה את זה מתישהו.

אני מקווה שזה משהו שאני אמשיך לרצות ולא יעלם.

יש דברים שנהנתי מהם כמו חוגים שאוכל להרשם אליהם עוד איזה חודש חודשיים אז אני אנסה להרשם.

והאמת שבזמן האחרון אני מנסה לעשות אימון כל בוקר כשאני מתעורר לפי תכנית באפליקציה.. שזה סתם משהו שיכול לעזור להרגיש יותר טוב וגם אני לא בכושר ולא עושה מספיק ספורט אז למה לא.

ויש מישהי שהיא ממש נחמדה שאני מכיר מהאוניברסיטה ואולי מתישהו אני אציע לה ללמוד יחד וזה משהו שרציתי לעשות ולא יצא (זה נותן מוטיבציה ללמוד בקבוצה. והיא גם ממש חמודה, היא נראית בן אדם נחמד). בינתיים אין לי אפשרות לעשות את זה, אני אוכל רק עוד שבוע.

זה יהיה טוב להפוך דברים כאלה להרגל כי אני יכול בקלות לשקוע למצב שהרצונות שלי נעלמים פשוט וששום דבר לא משנה ואז במשך איזה שבוע כמעט לא לצאת מהחדר/מהמיטה או משהו בסגנון. למרות שכן יש לי אופציות.

באיזו אוניברסיטה אתה לומר? :)

ואם אתה רוצה ללמוד משהו - תלמד! אל תחכה ל"הזדמנות"! פשוט תלמד את זה.

תגיד את האמת - אתה מרגיש בודד?

אולי דיי הרבה.

אני לא יודע אם זו בדידות, אני חושב שלפחות באופן חלקי כן.
ובעיקר התחושה שבא לי לעשות משהו אבל אין לי דבר לעשות.

האמת שאני לא בטיח כשאני חושב על זה שוב.
כשהייתי קטן הרגשתי בדידות בצורה דיי ברןרה.
אני זוכר מן מועקה בחזה ומחשבה על כמה שאני לבד ואין לי אף אחד.

עכשיו זה יותר שהתרגלתי למחשבה הזו שחשבתי אותה יותר מדי פעמים, אז את המועקה בחזה אני כבר לא מרגיש הרבה זמן.
ויש ריקנות שגם נראה לי מקושרת לבדידות, שמרגישים כאילו משהו חסר, וזה לא בדיוק עצב כי זה רגש דהוי כזה. וגם את זה אין לי בצורה בולטת כמו פעם.
ואני לא ממש טוב בלתאר רגשות כי אני כנראה פשוט פחות מרגיש אותם..

בהנחה שהיה משהו שהייתי ממש נהנה לעשות והיה מסיח את דעתי אז אני לא חושב שהייתי מרגיש רע.
אבל עדיין הייתי לבד, אני לא יודע אם זה מספיק כדי לפסול בדידות. אני לא בטוח שאני מבין בדידות טוב.

שואל השאלה:
הסיבה שאני בכל זאת נוטה לחשוב שאני מרגיש בדידות היא כי אני חושב שאם היו אנשים שהייתי מתחבר אליהם ומרגיש בנוח איתם והייתי איתם באינטראקציה באופן יומיומי אז הייתי מרגיש יותר טוב..

וגם כשחבר שלי מתקשר פעם בומספר משהו.. אני שם לב שלפעמים פתאום זה כאילו מאיר אותי. כאילו שמופיעה לי טיפה אנרגייה משום מקום.
אפילו אם סתם ככה לפני זה לא חשבתי על לדבר איתו ואם היו מציעים לי כנראה לא הייתי רוצה.

לדעתך זה בדידות?

יאפ, זו בדידות.
אדם לא יכול להיות לבד כל הזמן.
אני כבר אמשיך לכתוב קוראים לי.

תשמע, תארתי אותי בדיוק בשאלה
ו-וואלה.. ככה זה. לא בא לי טוב אנשים וקשה לי להיות איתם ו.. פשוט צריך למצוא משהו שיפרוק לך תסכול ומישהו אחד שיהיה איתך. אני מצאתי את החברה שלי והספורט.. וזה מה שמרגיע אותי בחיים וכמובן ההורים...

שואל השאלה:
זה נשמע מדהים שמצאת משהו שמחזיק אותך.
אבל לפעמים נראה לי שלא תמיד יש אדם כזה שאני יכול ממש להתחבר אליו.. כי בדרך כלל אני לא מתחבר בקלות לאנשים.
(בלי קשר ללהתחבר לאנשים, בשביל להרגיש איתם בנוח ברמה מסויימת אני צריך גם הרבה זמן.. ואז אחרי שאני מגלה שאני מרגיש יותר בנוח עם אדם מסויים, מעבר לזה שהוא נחמד אני לא מרגיש שאני עד כדי כך מתחבר אליו. הוא פשוט אדם נחמד וזהו)

אהבה נשמע לי כמו משהו מלהיב עם הרבה רגש, זה נשמע כיף אבל אני לא חושב שאני מסוגל להתאהב בכנות. ושוב פעם, זה משהו שנעלם לי כי כשהייתי קטן הייתי מחבב בנות דיי בקלות ונמשך אליהן יותר (הורמונים של גיל התבגרות?) והייתה לי קראש שנורא חיבבתי אותה כמעט ברמה אובססיבית במידה מסויימת אפילו.. הייתי ביישן מדי, לא הייתי מסוגל להתחיל איתה וזה.. ואחרי כמה שנים זה דהה ודהה ונעלם. והאמת שעד היום אני בספק שאיי פעם ארגיש כפי שהרגשתי כלפיה (5 שנים).
כמה פעמים ניסיתי לשקול אם אני אולי הומו כי אני לא מסוגל להתאהב בבנות אבל זה לא שבבנים אני כן מסוגל להתאהב או משהו אז זה דיי בלבל אותי, א מיני נראה לי גם הגיוני או לפחות משהו קרוב לזה.. תמיד גם יחסית פחדתי מאינטראקציה ומגע פיזי (למשל חיבוק). מצד שני אני לא חושב שאני רוצה להיות לבד לנצח.


נ. ב
אני צריך ללכת לכמה שעות אז לא אהיה זמין בינתיים.
אבל אחרי זה אני אקרא הודעות חדשות פה אם יהיו.

שואל השאלה:
לא ממש ציינתי על עצמי פרטים אישיים..
אבל אני בן 19 וחצי.
אני לומד באוניברסיטה במסלול עתודה.
עכשיו זו תקופת מבחנים ולכן אין לימודים. (מבחנים סופיים שקובעים חלק מרכזי של ציונים בקורסים, כמו בגרויות)
הייתה לי נפילה בשינה ודיי יש לי בעיה עם זה ולאחרונה הצלחתי לטפל בזה טיפה אבל זה פשוט אף פעם לא מחזיק הרבה זמן.
ולגבי הלימודים.. אני תמיד מגיע למצב שאני פשוט מפסיק להגיע להרצאות ואז אני משלים את זה לבד..
איכשהו אני מצליח לשרוד את הלימודים אבל אני מידי פעם נמצא בסכנה לא להצליח. ולפעמים אני מגיע לתקופות שפשוט לא אכפת לי.
זה יכול להיות רעיון טוב להציב לימודים כמטרה אבל זה לא משהו שאני באמת להוט ממנו ורוצה אותו. אני לא חושב שאני יכול לשים את זה כמשהו שאני רוצה.. זה יותר פשוט משהו שאני צריך לעשות.

סליחה שלא עניתי..
הלכתי לאכול טיפה.
אני חושב שזה טיפה עזר לי לכתוב פה כי התיאבון שלי חזר ושמתי לב שאני זז טיפה יותר והתנועות שלי טיפה יותר חופשיות (אני לרוב דיי מודע לעצמי ומבקר את עצמי הרבה.)
שפת הגוף שלי נראית לי יותר משוחררת.
זה לא שאני שמח עכשיו או משהו פשוט אני חושב שטיפה יותר טוב.

מציעה לך לשקול את העצות פה לפחות, תהיה חזק