אף אחד לא מבין אותי באמת, מרגיש חסר אונים

אני לא מצפה שמישהו באמת יתייחס לזה, כי אני יודע שאף אחד לא יתייחס, אבל אני חייב להוציא את זה איפשהו, אני מרגיש שלאף אחד לא באמת אכפת ממני, אני מרגיש מיואש, וזה לא בהכרח מדברים שאומרים עלי אישית, אבל זה מדברים שאני יודע שכולם חושבים, אתם חושבים שהנער הזה לא היה בכיתה כשאתם צוחקים על בנים בהישרדות שמפחדים מדברים כמו חרקים או שהם חלשים במשימות? אתם חושבים שהנער הזה לא שמע בנות שאומרות "אני רוצה שחבר שלי ילווה אותי בחושך וישמור עלי", אתם חושבים שבגלל שאתם לא אומרים את זה עליו אישית דברים כאלה לא משפיעים? אתם חושבים שמישהו שרואה דברים כאלה בסדרות טלוויזיה ובתוכניות ריאליטי זה לא ישפיע עליו? אני הייתי הנער הזה, אני עדיין מפחד מחרקים, ולא תראו אותי וצא החוצה לבד בחושך, נכון שבסופו של דבר פמיניזם הציל אותי, כי חברה שלי אוהבת להיות הגיבורה, ולא רוצה שישמרו עליה, אבל דברים כאלה ממשיכים לפגוע בי, אני הרבה פעמים מרגיש שאם הייתי בת היו מבינים הרבה יותר מה אני מרגיש