41 תשובות
כן
חווה אותו כעת
אני מורד תמיד בלי קשר לגיל
האופי שלי פשוט שונה משל המשפחה, הם בוחרים להגדיר את זה ככה.
כל חיי
לא
אפשר להגיד שכן
אני עדיין בתוכו אבל זה לא רק מרד זה יותר מזה.
כן, סוג של עדיין...
אני נוראיxd
אני נוראיxd
כאילו זה לא מרד שאמא שלי אומרת לי נגיד לעשות כביסה ואני אומרת לה לכי להזדיין, זה פשוט שאני שונה משאר המשפחה שלי וככל שאני מתבגרת זה נהיה יותר בולט, וקשה להם לקבל את זה שלא כולם עם דעות בדיוק כמו שלהם, ולמשל יש אנשים שלוקח להם זמן לקום בבוקר אז הם מתעוררים מוקדם יותר כדי שיהיה להם זמן לזה אז אין סיבה לצרוח עלים רק כי אני לא קופצת מהמיטה ברגע שאבא שלי פותח את הדלת, ולמשל יש גם אנשים עם בעיות קשב וריכוז וזה הגיוני אז לא צריך להתעצבן שהם לא יכולים להיות מרוכזים בנאום של שעתיים, אז פשוט יש הרבה יותר ריבים ואי נעימויות אבל לא הייתי קוראת לזה מרד
אנונימית
אממ אני סהכ דיי מפחדת מאבא שלי:) אבל בקטנה כזה...
לא חושבת שאני מרדנית, אנחנו (אני ומשפחתי) פשוט לא חיים באותו תדר.
בקטנה
התחיל בקטנה וכרגע הוא הפסיק
אבל הוא עוד יחזור
אבל הוא עוד יחזור
חח עדיין בתוכו
כשהתחלת לעשן
ובגלל הציונים שלי
ופעם ברחתי מהבית
ובגלל הציונים שלי
ופעם ברחתי מהבית
אני בעיצומו. הם חושבים שזה סתם מרד, אבל הם לא יודעים מה אני עושה... מה באמת קורה. אם הם רק היו יודעים...
אני לא במרד
אני מקשיבה להורים שלי, אבל בעיקרון חייה לפי השיקולים שלי (הם יכולים להגיד לי לא אבל בתכלס אני אעשה מה שאני חושבת), יקבלו או לא
ויש לנו הרבה דעות שונות, אבל לא מתווכחת אתם על זה, לא חושבת שזה עניינם מה אני חושבת
ואם הם מבקשים שאני אעזור אני אעזור
אני מקשיבה להורים שלי, אבל בעיקרון חייה לפי השיקולים שלי (הם יכולים להגיד לי לא אבל בתכלס אני אעשה מה שאני חושבת), יקבלו או לא
ויש לנו הרבה דעות שונות, אבל לא מתווכחת אתם על זה, לא חושבת שזה עניינם מה אני חושבת
ואם הם מבקשים שאני אעזור אני אעזור
עוברת עכשיו. תקופה קשה
אני חושבת שאני מרדנית בכללי.
בכלל לא
כן
לא
כן, הייתי אימו אפל וקודר שחשבה שכולם מטומטמים חוץ ממנה.
סוד לאני הישנה: את היית המטומטמת..
סוד לאני הישנה: את היית המטומטמת..
החיים שלי זה מרד נעורים.
בקטנה ממש אבל בכללי אני טיפוס די מרדני אבל זה לא ממש בולט
כן, היה ונגמר
אני תמיד מורדת, זה האופי שלי.
לא אוהבת ללכת לפי החוקים ;)
לא אוהבת ללכת לפי החוקים ;)
לא ממש יודעת אם לקרוא לזה ככה
הכריחו אותי ללכת לפסיכולוגים אבל לא רציתי והתחלתי להתנגד לפסיכולוגית שהייתי כביכול מטופלת בה בכח ואז זה יצא ויכוחים וצעקות בבית אבל זה עבר מלפני חצי שנה
הכריחו אותי ללכת לפסיכולוגים אבל לא רציתי והתחלתי להתנגד לפסיכולוגית שהייתי כביכול מטופלת בה בכח ואז זה יצא ויכוחים וצעקות בבית אבל זה עבר מלפני חצי שנה
ההורים שלי כל כך מציקים שהם לא נותנים לי למרוד.
לא היה לי מרד נעורים היה לי דיכאון נעורים והוו
לא היה לי מרד נעורים היה לי דיכאון נעורים והוו
במרד נגד האנושות
בקטע של אומרים לי x ואני עושה y?
או שאומרים לא לעשות ועושים..
כול8 ככה נראנ לי
כן תמיד אני ככה ותמיד הייתי ככה
או שאומרים לא לעשות ועושים..
כול8 ככה נראנ לי
כן תמיד אני ככה ותמיד הייתי ככה
כן, עוברת עכשיו.
אני רואה את זה משני צדדים. אחד של למה אני מורדת, ואחד של למה אני חושבת שזאת הסיבה (עזבו זה מוזר).
ההורים שלי מנסים להכין לי את לוח הזמנים, מנסים להתערב לי בחיים. הם צועקים עלי כשאני לא עושה משהו, הם מתעצבנים הרבה, אני לא רואה אותם יותר מידי כי הם חוזרים רק ב5 ומשהו אם לא יותר מאוחר ואני בדרך כלל בחדר בשעות האלו, והם תמיד עצבניים בגלל העבודה.
אני רבה כי הם צועקים עלי סתם, זה לפחות מה שאני מרגישה.
אבל מצד שני, אני רואה גם את הסיבה האמיתית.
אני מנסה לשדר להם איזשהו מסר שמשהו לא בסדר. שהם לא בסדר, שהסיבה לא בסדר, שאני לא בסדר. שהם לא טובים בהורות לדעתי, שהסביבה שלי לא מתאימה לי (חברים מפגרים וחסרי רגישות -_-), שאני לא בסדר מבפנים, שרע לי, ואני מנסה להתגבר על זה לבד ולהעמיד פנים שלא, על ידי כל מיני מחשבות פילוסופיות שאני גם מפרסמת פה וגם רושמת לעצמי, מנסה לעודד חברה שלי אחרי כל מיני דברים שמרגיזים אותה, על ידי הדעות שלי שתמיד מרגיזות אותה ואחר כך היא מבינה שאני צודקת, למרות שלא אמרתי מה שהיא רצתה לשמוע.
האמת היא שאני מרגישה לבד. הגעתי כל כך רחוק. הגשמתי חלום ילדות ממש חזק, התחברתי עם אנשים חדשים, ובכל זאת אני לבד.
החברים מהכיתה הם אנשים שאם זה באמת היה מבחירה, לא הייתי מתחברת איתם. החברים האחרים הם אנשים שנחמד לדבר איתם אבל לא יותר עמוק משטויות כמו לקרוא להם בכינויים מוזרים (כמו למשל "שונאי נשים", או "סבתא פולנייה") ולריב על איזה טעם גלידה יותר טעים. החברה האמיתית היחידה שלי גרה רחוק ונפגשתי איתה רק פעמיים במשך השנתיים וחצי שאנחנו מכירות, ורק בחודשיים האחרונים באמת גיליתי איך היא נראית.
ואחותי התאומה מרגישה לי כל כך רחוקה, ממש בעולם שונה. אני ממש רוצה להתחבר איתה יותר, ובאמת התרחקנו הרבה מאז כיתה ו שבה דווקא התקרבנו.
זאת תחושה כל כך בודדה, ואני מתכחשת אליה.
וזה מתבטא בעיקר לצערי בריבים עם ההורים.
אני כועסת עליהם על החינוך שהם נותנים לנו.
אני כועסת על הצעקות.
אני כועסת על הריבים.
אני כועסת על זה שהם לא שמים לב.
תשימו לב אלי.
אני קיימת.
תשימו לב.
עצוב לי.
ולבד לי.
ואני צריכה חיבוק.
ואני צריכה אתכם.
תשימו לב אלי.
אני רואה את זה משני צדדים. אחד של למה אני מורדת, ואחד של למה אני חושבת שזאת הסיבה (עזבו זה מוזר).
ההורים שלי מנסים להכין לי את לוח הזמנים, מנסים להתערב לי בחיים. הם צועקים עלי כשאני לא עושה משהו, הם מתעצבנים הרבה, אני לא רואה אותם יותר מידי כי הם חוזרים רק ב5 ומשהו אם לא יותר מאוחר ואני בדרך כלל בחדר בשעות האלו, והם תמיד עצבניים בגלל העבודה.
אני רבה כי הם צועקים עלי סתם, זה לפחות מה שאני מרגישה.
אבל מצד שני, אני רואה גם את הסיבה האמיתית.
אני מנסה לשדר להם איזשהו מסר שמשהו לא בסדר. שהם לא בסדר, שהסיבה לא בסדר, שאני לא בסדר. שהם לא טובים בהורות לדעתי, שהסביבה שלי לא מתאימה לי (חברים מפגרים וחסרי רגישות -_-), שאני לא בסדר מבפנים, שרע לי, ואני מנסה להתגבר על זה לבד ולהעמיד פנים שלא, על ידי כל מיני מחשבות פילוסופיות שאני גם מפרסמת פה וגם רושמת לעצמי, מנסה לעודד חברה שלי אחרי כל מיני דברים שמרגיזים אותה, על ידי הדעות שלי שתמיד מרגיזות אותה ואחר כך היא מבינה שאני צודקת, למרות שלא אמרתי מה שהיא רצתה לשמוע.
האמת היא שאני מרגישה לבד. הגעתי כל כך רחוק. הגשמתי חלום ילדות ממש חזק, התחברתי עם אנשים חדשים, ובכל זאת אני לבד.
החברים מהכיתה הם אנשים שאם זה באמת היה מבחירה, לא הייתי מתחברת איתם. החברים האחרים הם אנשים שנחמד לדבר איתם אבל לא יותר עמוק משטויות כמו לקרוא להם בכינויים מוזרים (כמו למשל "שונאי נשים", או "סבתא פולנייה") ולריב על איזה טעם גלידה יותר טעים. החברה האמיתית היחידה שלי גרה רחוק ונפגשתי איתה רק פעמיים במשך השנתיים וחצי שאנחנו מכירות, ורק בחודשיים האחרונים באמת גיליתי איך היא נראית.
ואחותי התאומה מרגישה לי כל כך רחוקה, ממש בעולם שונה. אני ממש רוצה להתחבר איתה יותר, ובאמת התרחקנו הרבה מאז כיתה ו שבה דווקא התקרבנו.
זאת תחושה כל כך בודדה, ואני מתכחשת אליה.
וזה מתבטא בעיקר לצערי בריבים עם ההורים.
אני כועסת עליהם על החינוך שהם נותנים לנו.
אני כועסת על הצעקות.
אני כועסת על הריבים.
אני כועסת על זה שהם לא שמים לב.
תשימו לב אלי.
אני קיימת.
תשימו לב.
עצוב לי.
ולבד לי.
ואני צריכה חיבוק.
ואני צריכה אתכם.
תשימו לב אלי.
תדברי איתם!^
תחבקי אותם, תנצלי את הזמן שלך איתם בכיף ולא בעצבים.
את אהובה ואת חשובה, וכל מה שצריך זה תקשורת..
תאמיני לי הייתי שם רבתי ושיקרתי להם. והרגשתי לבד. לא הבנתי מה קורה כאן ולמה ההורים שלי שאני ככ אוהבת פתאום כבר לא יודעים איך להתמודד איתי.. מיואשים ממני.. ליטרלי פעם אחת אבא שלי דיבר עם אמא שלי ושמעתי אותו שהוא רוצה לשלוח אותי לפנימייה. ההורים שלי רבו לגביי כל יום וזו הייתה התקופה הכי קשה בחיים שלי, כי הייתי ממש בטוחה לילות מסוימים שהם הולכים להתגרש בגללי.
הרגשתי אכזבה, שאכזבתי אותם, ואת עצמי ואת כולם. שאני כישלון..
אבל זה התחיל להשתפר ברגע שהתחלתי להפסיק לזלזל בהם. לדבר איתם יותר על מה שמפריע, ולהפסיק עם השקרים..
ההורים שלך אוהבים אותך ואת הדבר הכי יקר להם. תדברי איתם על מה שמפריע לך.
תחבקי אותם, תנצלי את הזמן שלך איתם בכיף ולא בעצבים.
את אהובה ואת חשובה, וכל מה שצריך זה תקשורת..
תאמיני לי הייתי שם רבתי ושיקרתי להם. והרגשתי לבד. לא הבנתי מה קורה כאן ולמה ההורים שלי שאני ככ אוהבת פתאום כבר לא יודעים איך להתמודד איתי.. מיואשים ממני.. ליטרלי פעם אחת אבא שלי דיבר עם אמא שלי ושמעתי אותו שהוא רוצה לשלוח אותי לפנימייה. ההורים שלי רבו לגביי כל יום וזו הייתה התקופה הכי קשה בחיים שלי, כי הייתי ממש בטוחה לילות מסוימים שהם הולכים להתגרש בגללי.
הרגשתי אכזבה, שאכזבתי אותם, ואת עצמי ואת כולם. שאני כישלון..
אבל זה התחיל להשתפר ברגע שהתחלתי להפסיק לזלזל בהם. לדבר איתם יותר על מה שמפריע, ולהפסיק עם השקרים..
ההורים שלך אוהבים אותך ואת הדבר הכי יקר להם. תדברי איתם על מה שמפריע לך.
אנונימית
זה לא קל לדבר איתם כמו שזה נשמע.
בכנות? אני אפילו מפחדת מהם.
כי כל דבר שאני מתלוננת עליו מרגיז אותם והם לא לוקחים את זה ברצינות.
ניסיתי גם לומר להם מה אני מרגישה במהלך הריבים, להגדיל את הרמזים, ממש לצעוק אותם. היו פעמים שאמרתי שאני מרגישה לבד.
זה לא ממש עזר עד עכשיו.
בכנות? אני אפילו מפחדת מהם.
כי כל דבר שאני מתלוננת עליו מרגיז אותם והם לא לוקחים את זה ברצינות.
ניסיתי גם לומר להם מה אני מרגישה במהלך הריבים, להגדיל את הרמזים, ממש לצעוק אותם. היו פעמים שאמרתי שאני מרגישה לבד.
זה לא ממש עזר עד עכשיו.
כן, הקעקוע על הרגל תמיד יזכיר לי את מרד הנעורים. מזל שלמרות שזה היה ברגע של עצבים ורצון לזעזע את אמא, בחרתי קעקוע יפה שגם היום אני אוהבת אותו;)
אנונימית
כן.
כל החיים שלי תמיד עשיתי מה שאני רוצה, מה שטוב לי, מה שאני חושב ולא שמתי על אף אחד אבל אני יכול להגיד שמכיתה ו' עד ח' הן היו שנים מאוד מבלבלות מסקרנות וקשות ובשנים האלה עברתי המון בחיים שלי, דברים שעיצבו אותי להיות מי שאני היום, אני שמח על זה כי היום אני הרבה יותר בוגר מרוב הפעוטות בני גילי אז אני עדיין בתוך ה"מרד" או מחוצה לו?
באותו הנושא: