12 תשובות
תכלס..
שואל השאלה:
נ. ב
רק כדי להרגיע - אני לא אובדני או משהו... סתם מהורהר. תוהה לגבי המשמעות של כל זה ומה אמתי או לא. האם יש באמת טעם לצפות ליותר, לשאוף ליותר?
האם החיים הם פשוט מה שהם, סתם ככה, או שיש משהו מעבר להם?
אנונימי
לא
כבר מאיזה גיל 10 אני מבין איך החיים עובדים, ואף פעם לא האמנתי באגדות האלה ובחיים לא חשבתי שזה מה שיקרה לי.
זה כמו שיש את המשפט "הקהל לא מטומטם", אז ככה זה גם לגבי ילדים. זה לא שמספרים לילדים אגדה והם מאמינים בה בכל ליבם עד מותם, כאילו מהר מאוד מבינים שזה לא ככה.
חוץ מזה אני חושב שאפשר לדאג שיהיו לעצמך אחלה של חיים תלוי בבחירות שלך.
אני חושב שאתה סתם מנסה לצאת קצת "ספרותי" - סוג של פילוסוף.
להרבה אנשים יש אחלה חיים, לחלקם גם מעניניים. סובלים קצת בצבא, עוברים לאוניברסיטה, גרים באיזה דירה שכורה או קונים עם ההורים, פוגשים אנשים וקורים כל מני דברים...
יכול להיות, אבל אני בטוח שיש לכמעט כולם יש מטרה בחיים אולי לא עכשיו, אבל מאוחר יותר.
אבל תכלס, אני מבין למה התכוונת
יש לי פתרון!
התאבדות המונית...
מסכימה איתך, הרבה זמן חשבתי על זה אבל הגעתי למסקנה בסופו של דבר.
ככה את רוצה שילד בגיל שנה יתחיל את החיים שלו? עם שדחן ונייר של office או בבובות
מסכימה איתך שזה גם לא בסדר לספר סינדרלה וכולי כי זה לא מציאותי, אבל זו הגדרה של אגדה. אבל עדיף אגדות מאשר להראות לילדים בני 2 את נוי והדר בתחתונים. זה לא נקרא חינוך. בגלל זה ביגל קטן עד גיל 6 עושים את החיים הנעימים והרכים וישר אחרי כיתה א מתחילים בהדרגתיות לרכוש השכלה. אבל בסופו של דבר זה בסדר, כי ילד בן 6 לא אמור לעבוד או משהו בסיגנון, שיהנה בנתיים באגדות כל עוד הוא יכול.
רוב הזמן אתה צודק, אגב יש לך יכולת כתיבה מדהימה ממש! תנצל זאת.
שואל השאלה:
_OREN
אני לא מנסה לצאת ספרותי. למעשה אני מנסה להפריד בין הספרותיות לבין המציאות. לתהות פשוט מה הטעם בכל זה? רק כדי לצפות למשהו שלא יוכל לקרות?
אני לא אומר שאי אפשר לחיות "אחלה חיים". למה לא? ברור שאפשר, ליהנות מהדברים הקטנים ולהבין שהם מה שבאמת קיים ומציאותי. אבל האם יש מעבר לזה? האם אדם יכול לקוות ליותר? לחלק מהפנטזיה שאנחנו שואפים אליה בסיפורי האגדות. אם כן איך זה שכל כך הרבה אנשים חיים ומתים בלי שום חלק מזה? אנחנו בעצם כמו הדמויות המשניות בסיפורי אגדות... השכנה של סינדרלה והסנדלר של סופרמן... סתם שוליים. יש לנו חיים, כן. יכולים להיות לנו אפילו חיים מעולים. אבל אנחנו לא מיוחדים. אנחנו אנשים רגילים שרק חיים חיים רגילים. חלקנו יחיו חיים רעים, בלי קשר להיותם טובים או רעים. חלקנו יחיו חיים טובים דווקא כי היו רעים ואחרים ייהנו מפרות עמלם. אבל אין בזה לא יותר ולא פחות.
אין באמת נפשות תאומות. אין יעוד לחיים. אין משהו שהוא יותר ממה שאנחנו וממה שהחיים הם...

ו- הפאה הורודה של ניקי
לא אמרתי שצריך להפסיק לספר סיפורי אגדות. אולי זה באמת עדיף להרגיש בעקיפין, דרך אגדות מה שהיינו רוצים שיהיו החיים - אני מאמין שלכן בני אדם יוצרים אגדות, כדי לחיות דרכן משהו מעבר - אבל אני תוהה איך זה לא משפיע עלינו יותר? איך לא משתגעים מההבנה הזאת? האם אנחנו משלים את עצמנו כל החיים או שאנחנו באמת מאמינים במשהו שיכול להיות? ואיך אפשר להאמין בזה למרות שהמציאות מוכיחה את ההפך?
אנונימי
סטטיסטית זה מתרחש כי הסביבה שלנו מושתת על מוסכמות חברתיות.
הגדירו את החיים, ניוונו אותם, אין ממש ליברליות ואפשרות למצוא את מקומך כשמכתיבים לך מיום היוולדך איך כל זה אמור להיות.
והחברה לא מעוניינת באנשים ערניים ואינטלקטואלים, אנשים שוליים שיראו מעבר לזה כי הם יערערו את הדפוס הרגיל ולאף אחד אין כוח לזה.

אני יכולה ממש להרגיש שהדרך שלך אבדה, אבל המסלול חשיבה הזה ממחיש את המשמעות, עצם המחשבה על זווית תשוקתית לחיים, ולאשכרה חיים, זה כבר יוביל אותך.
אני אישית כבר בדרך לזה.
מהורהרת
שואל השאלה:
הו אבל אני לא מדבר רק על ההגבלה המבזה הזאת שמכונה מוסכמות ומגבלות חברתיות. אם כי אני מסכים לחלוטין, הדבר בהחלט מגביל ומצמצם אותנו לפחות מחלקים שוליים של שום דבר...
אבל אני מדבר על עצם העובדה שבגדול אנחנו חיים במציאות שבה אין לנו משמעות גדולה יותר. אנחנו מי שאנחנו, לא יותר לא פחות. החיים שלנו מסובכים אבל עם זאת פשוטים מידי - חסרי ייחוד לעומת כל החלומות שלנו, לעומת השאיפות שלנו ליותר. ליותר במובן של משמעות גדולה יותר. ליותר מאשר רק בני אנוש מוגבלים לקיום אנושי פגום - מיוחד בדרכו, אבל מלא בחוסר משמעות.
אנשים בעלי שיגעון גדלות מכונים כך מפני שהם לא יכולים לקבל את הקיום הזה, את העובדה שהם רק מה שהם, ושאין דבר יותר גדול או יותר משמעותי בהם או בגורל שלהם. וניתן להבין אותם. אם אדם נולד כדי להתקיים בסך הכל, במה טוב קיומו מאי קיומו? מה אמור אדם לעשות? אחר מה אמור הוא לחפש? אם החיפוש אחר הייעוד הוא סתם פיקציה של נפשנו המשתוקקת לעוד, האם יש טעם לחפש אחריו? האם אדם צריך לשאוף כל חייו אל דבר רק כדי לגלות בסופם שהוא רדף אחר אשליה? ואם אין טעם לכך, מה כן אמור להניע אותנו? הישרדות? חזרה על אותם פעולות ללא מטרה? זו נשמעת כמו תחילת הגדרתו של מטורף...
איך לא יצאנו כולנו מדעתנו? איך אדם אמור לקבל כזה דבר? אולי בסופו של דבר עדיף לא לתהות על כך, להמשיך להאמין בשקר הידוע, כדי לא לאבד באמת הבלתי מתקבלת?
אנונימי
אני מבינה על מה אתה מדבר.
המאמץ לקיים סגנון חיים קונבנציונלי שכזה הפך למשמעות עצמה, שככל שעובר הזמן האדם שוכח לשם מה הוא בכלל מתקיים.
אבל בכל מצב, המשמעות סובייקטיבית ולכן לא משנה אם אספר לך את שלי, זה לא יקדם אותך לשלך, אך יש המון אמיתות בעולם וזה מה שהופך אותן למורכבות יותר.

החלקים שהם מעבר לתפיסה האנושית של האדם שמכניסים למקום חסר מנוח, הם בעצם אלה שגורמים לזרוק הכל ולחפש אחר האמת, והדרך לאמת היא המשמעות שמקימה אל המחר, זה מין לופ כזה, כי בו זמנית אני חושבת על למה לי לעשות משהו כזה אם אני בכלל לא יודעת למה יש "משהו", אבל על זה אני עדיין לא יכולה לענות.

והחיים כאסקפיזם אחד גדול לא מזהירים, ואקזיסטנציאליזם מהדהד תמיד, אבל אני פה, ואני מסרבת להאמין שזה הכל.
וסלח לי שלא עניתי על שאלותיך, גם לי אין מספיק תשובות.


מהורהרת
שואל השאלה:
אכן, קשה לחשוב על קיום שמבוסס כולו על אשליה - תירוץ לנשיאת הקיום עצמו כל פעם צעד נוסף וחסר משמעות "קדימה" לכיוונים שאינם כיוונים, במטרות שאינן מטרות, מסיבות שאינן סיבות... מביך להבין שאיננו פועלים אלא רק מתוך דחף שאין בו ממש, ועושים זאת מתוך שריד לאמונה ילדותית שיש מעבר לאותו הדחף.
מפליאה ההבנה הזאת, לצד הצורך העמוק כל כך הטבוע בנו, השואף לשכנע אותנו לגרום לעצמנו להאמין ביותר, במשמעות ומהות, בייחוד ותכלית... מפליא הצורך המהותי כל כך הזה, עד שאין בנו את הכוח להימנע מלפול לתוך הבטחותיו. עד שאין בנו להימנע מלהתעלם מן ההבנה שלנו, הנובעת מתוך ראיית הקיום עצמו, שאין בנו או באיש יותר מכפי שיכול להיות.

לא ציפיתי באמת לתשובה. אני בספק אם יש אחת, ואם כן, האם האחת טובה מרעותה. אך בהחלט העלית חומר למחשבה, ועל כך אני מודה לך. עצם ההרהור הוא חלק מהניסיון להשלים עם העדר התשובה.
אנונימי