יש לכם מושג מה התופעה הזאת שקורת לי כל הזמן? זה ממש מוזר.

שואל השאלה:
ואו, פליז תנעצו...
אני מודעת לזה שזה ארוך אבל בבקשה סטיפסים תנסו לעזור, מה דעתכם?

אני לא אקח אף דעה כמקצועית אני מודעת לזה שאני צריכה לאבחן את זה ואין לי אפשרות כרגע ושאני מספרת לפסיכולוגים הם מתרצים שזה סתם וכולם לא לוקחים ברצינות ואומרים שזה יעבור וזה לא עובר..

זה נשמע יותר כמו דה ריאלזציה, סוג של ניתוק מהמציאות, גם לי יש את זה..

זה ממש לא מחלה נפשית יש את זה למלא אנשים..
אני חושבת שהתזונה שלך לא הכי נכונה
אני ממליצה לך לאכול בריא וכל הדברים האלה לא יהיו לך פשןט ותרגישי טוב

גם לי יש את זה לפעמים זה ממש לא מחלה נפשית

שואל השאלה:
אנונימית אוף זה הפרעה נפשית נכון? כל החיים אני רק פוחדת מלהיות שונה מכולם.. ועכשיו זה מה שעובר עלי, השוני הזה...
יש לזה טיפול? מה עוד חווים בהפרעה הזאת? והאמת היא שאני לא חושבת שזה ממש ניתוק אני כן מרגישה מחוץ לתמונה אבל אני מודעת לכל מה שאומרים לי וההפך אני יותר מידי מסתכלת ושופטת ובוחנת...

והאם הכאבי ראש קשורים?

אני לא יודעת מה לייעץ אבל נשמע שאת חסרת אנרגיות מה שגורם לך לעייפות ניתוק מהסביבה וכו'
תנסי אולי לעשות ספורט זה ימריץ אותך וגם יגרום לך להרגיש טוב

שואל השאלה:
swininthevibes
כן אבל לי זה מתמשך תמיד אולי פעם במיליון שנה יש תקופות טובות.
זהממש מתסכל אפילו בעבודה אני מרגישה שיום יום זה השרדות בשבילי.

שואל השאלה:
אתם לא חושבים שאולי זה אספרגר? זה ממש דומה להגדרה, חוסר בחברים מרגישה לא קשורה והכל..

בדיוק מה שיש לי.. יכול להיות שזה דה ריאלזציה, ודה ראליזציה זה לא הפרעה נפשית, זה הפרעה גנטית נוירולוגית עצבית, שהמוח והתמונה מול העיניים לא מתחברות ומבדילות בין המציאות לתחושות בצורה נכונה.. וזה יוצר תחושת "אני רוח מחוץ לגוף".. והקושי להתמודד עם זה פשוט יוצר סוג של סלידה חברתית, רצון להיכנס שוב לבית.. (למקום סגור ומוכר שלא צריך לפרש בו הרבה מידע) ולא כי זה בעיה נפשית אלא בגלל שהמוח מתקשה לעכל סביבו המון אינפורמציה ונוצר כאב ראש וחוסר תיאום בין הזמן וההתמצאות במקום.. זה הכל..
ואם יש לך גם המון חוסר וריכוז, ואת שוכחת המון דברים שאחרים מודעים אליהם כמו שהיו שיעורים, יהיו מבחנים ועוד ומרגישה לא קשורה.. או נתקלת בדברים,
זו יכולה להיות הסיבה.

שואל השאלה:
וואי קודם כל ממש תודה שאת עוזרת לי ומקדישה זמן באמת
דבר שני שתדעי שאני ממש מזדהה עם מה שכתבת זה בדיוק מה שאני מרגישה אבל הקטע הוא שאני כן מודעת למה שמתחולל סביבי ואני ממש מסתכלת ובוחנת ויודעת בדיוק מה אנשים חושבים ומגיבה לדברים סביבי וכאילו אני לא מרגישה מאה אחוז מנותקת פשוט מרגישה מוזר. זה ממש מתסכל בקושי לסופר אני הולכת כי אני ישר מרגישה מוזר.. רק בחדר כיף לי... זה משהו שעובר שאפשר לטפל בו?

ואם יש לך כוח לספר לי מה אץ עוברת ומה את מרגישה ואם יש לך חברות והאם את איבחנת את עצמך?

שואל השאלה:
אם עדייו לא התייאשת ממני יש מצב שזה הפרעת דה פרסלינזציה משהו כזה? גם זה סדר? זה לא מחלה?

אז שתדעי שאת לא לבד (:
וכן, גם אני מודעת למה שקורה סביבי, אבל זה כביכול 'נכנס לאוזן אחת ויוצא מהאוזן השניה' ואת לא יודעת מה לעשות עם המידע שקורה סביבך ואיך לתפקד באותה סיטואציה. העניין הוא שאת כן מודעת למה שקורה ושומעת הכל, אבל לא מחוברת לשם פיזית.. וכשרגע מסויים או סיטואציה מאלצת אותך להיכנס למציאות סביבך ולצאת מדמות ה"בוחנת מהצד", את פתאום מאבדת את עצמך ואת כל שיקול הדעת והאינפורמציה שאספת שהיה לך כשישבת בצד בשקט ובחנת הכל, ולא יודעת איך להתנהג ולפעול שהרגע האמיתי מגיע והכל מתפזר, לפתע את מרגישה מסוחררת. ככה לפחות אני מרגישה..
כי ברגע שאת צריכה להיות סובייקטיבית ולצאת מהאובייקטיביות את מרגישה פתאום שאף אחד לא הכין אותך, והמוח שלך שוב מתבלבל ולא מצליח לעכל את המידע סביבו ויש לך סחרחורת פיזית ונפשית ואת רוצה פשוט לברוח, לחזור לחדר, לסביבה שקטה, ושאף אחד לא ישפוט אותך או יתפוס אותך ברגע לא טוב של חוסר ריכוז מביך..

אני מרגישה סוג של "פשוט תעזבו אותי".. ואל תאלצו אותי להתמודד עם מבחן המציאות המאיים, כי אני לא יכולה לתפוס אותו, קשה לי להיות חלק ממנו והבעיה הזאת מכשילה אותי מלתפקד כראוי- העיניים ורמות הריכוז שלי לא ממוקדות בשיט ואני מרגישה שאני מאבדת שיווי משקל, ואני לא רוצה שתראו אותי ככה, עדיף שאהיה בצד מאשר להביך את עצמי..
זה הכל, הרגשה מעצבנת: ( אם זה גם נוגע אליך אני אבין אותך לגמרי..
ולא זה לא הפרעה, זה בעיה עצבית.. מקווה שהסברתי את עצמי טוב..

שואל השאלה:
קודם כל הסברת ממש טוב ממש נהנתי לקורא. אני מזדהה איתך ברמות!
אני לא בטוצה שזה מה שיש לי, אבל הכי קשה זה איך מסתכלים עליך, כל פען שזה קורה לי אני מפחדת שמהצד כאילו ישפטו אותי לא נכון ויחשבו שאני 'מוזרה' או 'לא בסדר' שזה ממש לא המצב.. ובגלל זה ניתקתי את עצמי ובקושי חברות יש לי... זה ממש מתסכל, ראיתי שדילגת על זה ששאלתי אותך על החברות וגם מה ההבדל בן זה להפרעה השנייה דה פרסולנזציה (משהו כזה חח) וגם אם איבחנץ את עצמך או לא? (אם לא רצית לענות מבחנה אותך וזה בסדר.
ותגידי זה קורה לך תמיד? ולדעתך יש משהו לעשות?

באלי למות ולא לחיות ככה. מי ירצה אותי במצב הזה? זה ממש קשה.

היי אל תגידי את זה! החיים יפים!
גם אני בהתחלה שאלתי את עצמי מה הטעם בחיים האלה עם ניתוק כזה מהמציאות ותמיד לפחד שישפטו אותי ויגידו שאני "מוזרה" "אסטרונאוטית" ועוד כאלה דברים..
והייתי בדיכאון וגם אני איבדתי המון חברות, אבל בסוף פשוט השלמתי עם זה, זה איתי כבר מגיל ממש צעיר..
והבנתי שאפשר לחיות עם זה, אם לא נותנים לזה כל כך הרבה חשיבות בחיים והופכים את זה למשהו נורא ומגביל.. והבנתי שזה מה יש וצריך להשלים עם זה. זה מי שאני. ויש אנשים שיש להם דברים הרבה יותר גרועים כמו נכים ועוד.. ואני צריכה לשמוח ולהגיד תודה גם בקצת שיש לי..
ולמדתי איך להתמודד עם זה.. לא להתייחס לזה יותר מדי..
כי בטח יש עוד המון דברים שאת טובה בהם ואוהבת לעשות- אז תתעסקי בזה, תגשימי את החלומות שלך, תעשי את הדברים שאת אוהבת ותהיי עם האנשים שאת אוהבת ואל תחשבי על דברים רעים.. אצלי אישית יש גם חרדה חברתית בגלל זה- אז אני פשוט למדתי לעבוד על הביטחון שלי ומי שיש לו בעיה עם ההפרעה העצבית שאני לא אשמה שיש לי שפשוט יקפוץ לי.. כי אם אנשים ששופטים אותך על סמך בעיה בריאותית פשוט לא שווים אותך. זה כמו לפסול בן אדם בגלל שהוא לא רואה טוב ולובש משקפיים, מן הסתם שבלי משקפיים הוא ירגיש בדיוק כמוני וכמוך. אין סיבה לפסול על זה.
תהיי בטוחה בעצמך ותאהבי את עצמך!

ולשאלה של האיבחון- אצלי זה כבר מגיל צעיר ככה, מאז שאני זוכרת את עצמי.. מספיק שהלכתי לאיבחונים וחשדו שאולי יש לי בעיה בעיניים, למרות שהצהרתי שאני רואה טוב. התשובה שהם יענו לך זה תשובות "תוכי" שהם עונים לכולם- בעיות חוסר וריכוז או מיקוד, ויפנו אותך למרפאות לקבל מרשמים של 'ריטלין'.. אין הרבה אופציות אצל מאבחנים, ככה הם.. הם לא באמת מבינים בעיות לעומק, ודה ראליזציה זה הרבה יותר מקשב וריכוז. הם סתם ידביקו לך תווית שיש ל90% מהילדים שבאים אליהם (כי הכל סטטיסטיקות) ויפנו אותך לקבל תרופה כי אין להם כוח לאף אחד, יש להם הרבה לקוחות ביום, והכל פועל על כסף בימינו.. אז יכול להיות שתקבלי איבחונים שגויים, כמו שקרה לי.. אז תסתמכי רק על האינטואציה שלך ושל מה את מרגישה, ותפני את עצמך לבד לבדיקות הנכונות- עדיף בדיקות עיניים או נוירולוגיות וכאלה..
אני אומרת לך רק מהניסיון שלי..
ולא נראה לי שדה פרסונלזיציה זה אותו דבר, נראה לי שזה כבר באמת הפרעה נפשית ולא עצבית..
ואני לגמרי מזדהה איתך, באמת קשה עם זה.. אבל אל תאבדי תקווה ותהיי אופטימית, יהיה טוב את תיראי שהכל יסתדר!
וסליחה על החפירה הארוכה חח.. מקווה שעזרתי

נראה לי שאת תאומה שלי, גם לי יש חרדה חברתית הפחד הזה שישפטו אותך כל יציאה לפחד לשבת תמיד במקום עם הפחות רעש ליד פחות אנשין להיות אדומים שכולם מרוכזים בך, זה סיוט והאמת שפעם זה ממש היה מפריע לי ועכשיו אכשהו אני מתמודדת עם החרדה הזאת.
אני ממש מעריצה אותך על איך שאת מדברת ועל זה שלא התייאשת ואת לומדת להתעלם מזה ובתכלס באמת יש אנשים עם מחלות הרבה יותר גרועות ואם אני ואת הצלחנו להתמודד עם זה עד עכשיו אז כנראה שזה לא כזה גרוע חח.. שוב אני לא בטוחה שזה מה שיש לי למרות שאני ממש מזדהה, אני כל הזמן מפחדת ממחלות אני היפוכנדרית ברמות כך שכל מחלה נראת לי מתאימה כבר הדבקתי לעצמי תוויות שהכניסו אותי לדיכאון, כמו זה שיש לי גידול שאולי אני סכיזופרנית שאני חס וחלילה אוטיסטית אספרגר וכאלה. זה ממש מפחיד אותי אני ממש לחוצה שאולי יש לי את אחד מהדברים האלה, חחח בטח אני נשמעץ לך חופרת פחדנית ומשוגעת.. אבל באמת שאני פשוט ממש סובלת בחיים האלה ומנסה למצוא איזשהי סיבה לכך...
ותודה רבה לך עשית לי את היום אין לי אף אחד לדבר איתו על הבעיות שלי, ולמצוא תאומה זה מרגש חחח תודה רבה לך ואל תרגישי חופרת אם כבר אני המציקה.

ומה ההבדל כל כך בין הפרסוליזציה לדה ראליזציה כי בגוגל זה בערך אותו דבר לפי מה שראיתי...

ולילה טוב :)

בכיף, שמחה שעזרתי לך!
וואי באמת זה נשמע כאילו אנחנו ממש תאומות חח, כל הדברים שאמרת באמת גם אני בול עברתי את זה, ואני גם היפוכונדרית מטורפת וחשבתי גם על כל הדברים שאמרת על עצמי וכל זה.. עד שהבנתי תבעיה ונרגעתי.. חח
נ. ב סליחה שהטעתי אותך גם אני לא כל כך הבנתי תהבדלים אבל קראתי על זה עכשיו, זה באמת בערך אותו הדבר רק שהיה כתוב שדה ריאלזציה יותר משהו עצבי ונוירולוגי, נראלי...
וממש לא זה בסדר, אני לא חושבת עליך ככה בכלל, אם תצטרכי אי פעם עזרה אני תמיד פה.
לילה טוב (:

שואל השאלה:
תודה רבה רבה
ובת כמה את?

ותגידי יש סיבה שלא ענית לי על השאלה או שלא ראית אם לא נעים לך לענות זה בסדר...

ערכתי בתשובה למעלה הינה:
ויש בויקפדיה הבדלים בין הגורמים לדה ראליזציה ודה פרסונליזציה:
אני עושה העתק הדבק

דה ריאלזיציה:
מצבים נוירולוגיים כמו אפילפסיה, מיגרנות וזעזוע מח קל. (3)

תסמונות וסטיבולריות (הפרעה בשיווי משקל). כיוון שהמוח מקבל אותות מעורבבים מהעצבים הוסטיבולרים כתוצאה מפגיעה או דלקת, המוח מתפקד לאט יותר, ונוצרת תחושה של ניתוק מהמציאות.

סמים, אלכוהול, תרופות נגד דיכאון, קפאין וניקוטין, במיוחד כאשר הם נלקחים בכמות מופרזת, עלולים ליצור תחושות של דה-ריאליזציה. תחושות כאלו יכולות להיווצר גם במהלך גמילה מאלכוהול או מבנזודיאזפינים. (4)

בעיות שינה חמורות.

יש קשר בין תת-רגישות חזותית (תגובה רגשית מופחתת לעצמים נראים) ודה-ריאליזציה. נראה ששיבוש בתהליך בו התפיסה נצבעת ברגש מוביל לתחושה בה הדברים נראים לא מציאותיים ומנותקים. (6)

דה פרסונליזציה:

גורמים פסיכולוגיים: מצב נפשי קשה שמלווה בלחץ חמור וממושך ו/או התקפי פאניקה. לחץ קשה וממושך יכול להוביל אנשים שרגישים לניתוק להתנתק מעצמם וכך לחוות פרקי זמן של דה-פרסונליזציה. לבסוף, ההפרעה יכולה לפרוץ בשלמותה כתוצאה מהתמשכות גורם הלחץ או מהתקף פאניקה.

טראומה בילדות: הפרעת דה-פרסונליזציה מקושרת לטראומה רגשית בילדות, בעיקר בעקבות התעללות מינית והתעללות והזנחה רגשית (3) רבים מהסובלים דיווחו שהם חוו מעט מאוד הורות חיובית במובן של דאגה, מעורבות, אמפתיה ותמיכה של ההורים.

אירועים חריגים: הפרעת דה-פרסונליזציה יכולה להתפתח לאחר היחשפות לאירועים מסכני חיים כדוגמת תאונות דרכים, התקפות אלימות, מחלות מסכנות חיים ופציעות חמורות.

שימוש בסמים: ההפרעה יכולה לפרוץ כתוצאה מעיכול רמה גבוהה של סמים, בעיקר מריחואנה וסמי הזיה כ-lsd (4).


וזהו נראלי.. ואת רואה באמת לא שמתי לב ששאלת ושלא עניתי, כי אני לא מרוכזת.. סליחה ><
ואני בת 16, העתקתי מויקפדיה אם את רוצה יש שמה יותר מידע..
את זה רק סיכמתי בקצרה..

שואל השאלה:
וואי תודה רבה... וזה בסדר :)
ממש מעריכה שלא התייאשת ממני ושעזרת לי ככה את מדהימה ושיהיה ל בהצלחה בחיים ובשנה החדשה
תודה תודה תודה 3>

בבקשה (: