מתחננת (!) שמישהו יעשה לי סדר בחשיבה. אני מרגישה כל כך אבודה

אחרי 4 שנים עם התמודדות של בולימיה לבד, החלטתי לספר למשפחה.. הם ממש תומכים ועוזרים ויש לי תור גם לטיפול מקצועי וכאלה. לבנתיים הולך טוב(בלי לפתוח פה לשטן). אבל עם כל ההתמודדות הזאת יש לי המון חרדות מהעתיד. אני בת 18 סיימתי יב, אני מפחדת לאבד קשר עם אנשים חשובים לי, החברה הכי טובה שלי כבר התגייסה, החברה השניה הכי טובה שלי עוד רגע מתגייסת, הייתי מאוהבת בילד מהכיתה 3 שנים ואני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו למרות שכנראה כבר אין סיכוי שיהיה בינינו משהו. קשה לי מאוד נפשית. אני מרגישה מבולבלת ואבודה. מה לעשות?