2 תשובות
שואל השאלה:
אני כנראה צריכה להשיג לעצמי עזרה. אני מוקפת באנשים שאוהבים אותי שאני יכולה לפנות אליהם ככ בקלות! אז למה אני לא יכולה להוציא את המילים מהפה? למה אני לא יכולה להבין מה אני מרגישה? למה הכל מרגיש כמו נצח? למה לנשום הפך להיות ככ קשה? למה הפעולות הקלות ביותר, היום יומיות הפכו לקשות מדי לנשוא? למה אני מוכנה לוותר ולהרוס את כל מה שניתן לי במקום לנסות ולהצליח? למה אני לא נותנת לעצמי להיות מאושרת? זה הגיוני לחשוב שאני האשמה בסבל שלי? אולי המעשים של האחרים הם לא מה שעושים את הסבל שלי אלא אני? למה אני הופכת את הדברים הקלים ביותר לקשים? למה אני לא אדם קל? אדם נעים? לא ביישנית ומשותקת? או מנסה לשדר יותר מדי ביטחון שאין לי? אלו שני המצבים שלי ואני לא יכולה להגיע למצב רגיל כי אני ככ מקולקלת. אני לא שייכת לפה. אני פריקית, מוזרה. אני בזבוז של אוויר בעולם הזה. אין לי משמעות. אני חסרת משמעות. חסרת מטרה. למה הכל חשוך. איפה האור שהיה תמיד עוזר לי להתגבר על הכל ולמה הוא נעלם כשאני צריכה אותו יותר מתמיד. אולי זה מגיע לי. אפילו אני לא אוהבת את עצמי אז למה שמישהו אחר יאהב אותי. אני חוזרת על אותה הרוטינה במוחי ולא מצליחה לעכל. לא מצליחה לעכל את המחשבה של להמשיך לחיות ככה. בצורה הנוראית הזו. העיינים שלי כבר הפכו לכבויות. האור שהיה בהן ברח, כמו כל הטוב בחיי. בחיי שאני כפויית טובה. יש לי ככ הרבה וזה מרגיש ככ מעט. למה אני לא יכולה לשמוח במה שיש לי? למה הכל מרגיש מזויף? למה אני ככ תלויה באנשים שלא תלוים בי כלל? למה אני רוצה את הקירבה של אנשים שלא רוצים אותי? למה אני ככ דפוקה שאני הורסת את מה שכן נשאר לי. למה אני עושה לעצמי את החיים ככ קשים. במקום לחשוב שלהכל אין משמעות למה אני לא מנסה פשוט לחיות את הרגע, לקבל חיים טובים. אני בוכה עכשיו. אני לא יודעת למה. הכל כואב לי. אני מרגישה את הגוף שלי מתפרק. המוח שלי שרוף ממזמן. קריסת המערכות מרגישה לי תמיד כמו כאב מתוק. אני אוהבת להרגיש שלפחות בזה אני שולטת כנראה. הדם זולג על הרגל. נוזל כמו הדמעות שמשתלבות באותו הקצב. כרגיל שוטפת את הדם מנגבת שמה תחבושת ומתעלמת. כמו שאני מכחישה כנראה כל דבר. אני רק הצל של עצמי הישנה. חתיכות מפורקות ושבורות שפעם הרכיבו אדם מלא בשמחה ואהבה שכבר הספקתי להרוג ולגנוב את זהותו. מה אני צריכה לעשות בשביל להחזיר לעצמי את האור שנותן לי תקווה כשאני צריכה אותו. כל החומות שבניתי. כל הדרכים שאיבדתי את עצמי. הפכתי למישהי אחרת. מישהי שבורחת כשקשה. מישהי שיכולה לדבר כבר רק עם עצמה. אני לא יכולה לשמוע את כל הקולות מסביב כשהמחשבות שלי מצלצלות במוחי בלי הפסקה. כמה כדורים, כמה חתכים, כמה העמדות פנים. הכל בסדר. כן אני שמחה. אני לא מדברת כי אין לי מה להגיד. אני בכלל לא איבדתי את עצמי מזמן ומעמידה פנים שאני היא אותה ילדה. אני צל קלוש שנעלם כל יום יותר. אני ככ עייפה. מכל העמדות פנים. מכל הדיבורים. מלהתקיים. אני לא בטוחה בכל יום אם הוא לא יהיה היום האחרון במקום הזה. אני מקווה שאצליח לחיות. לנסות את כל מה שהחיים מציעים. שאהיה חזקה מספיק ואשרוד. שאחזיר לעצמי את האש של האישיות ואוכל להפסיק להעמיד פנים ככ חזק. הבדידות הזאת הורסת אותי. אני עוד שנייה נגמרת. ברזי הדמעות נשארים פתוחים והשקט לא מגיע.
אני כנראה צריכה להשיג לעצמי עזרה. אני מוקפת באנשים שאוהבים אותי שאני יכולה לפנות אליהם ככ בקלות! אז למה אני לא יכולה להוציא את המילים מהפה? למה אני לא יכולה להבין מה אני מרגישה? למה הכל מרגיש כמו נצח? למה לנשום הפך להיות ככ קשה? למה הפעולות הקלות ביותר, היום יומיות הפכו לקשות מדי לנשוא? למה אני מוכנה לוותר ולהרוס את כל מה שניתן לי במקום לנסות ולהצליח? למה אני לא נותנת לעצמי להיות מאושרת? זה הגיוני לחשוב שאני האשמה בסבל שלי? אולי המעשים של האחרים הם לא מה שעושים את הסבל שלי אלא אני? למה אני הופכת את הדברים הקלים ביותר לקשים? למה אני לא אדם קל? אדם נעים? לא ביישנית ומשותקת? או מנסה לשדר יותר מדי ביטחון שאין לי? אלו שני המצבים שלי ואני לא יכולה להגיע למצב רגיל כי אני ככ מקולקלת. אני לא שייכת לפה. אני פריקית, מוזרה. אני בזבוז של אוויר בעולם הזה. אין לי משמעות. אני חסרת משמעות. חסרת מטרה. למה הכל חשוך. איפה האור שהיה תמיד עוזר לי להתגבר על הכל ולמה הוא נעלם כשאני צריכה אותו יותר מתמיד. אולי זה מגיע לי. אפילו אני לא אוהבת את עצמי אז למה שמישהו אחר יאהב אותי. אני חוזרת על אותה הרוטינה במוחי ולא מצליחה לעכל. לא מצליחה לעכל את המחשבה של להמשיך לחיות ככה. בצורה הנוראית הזו. העיינים שלי כבר הפכו לכבויות. האור שהיה בהן ברח, כמו כל הטוב בחיי. בחיי שאני כפויית טובה. יש לי ככ הרבה וזה מרגיש ככ מעט. למה אני לא יכולה לשמוח במה שיש לי? למה הכל מרגיש מזויף? למה אני ככ תלויה באנשים שלא תלוים בי כלל? למה אני רוצה את הקירבה של אנשים שלא רוצים אותי? למה אני ככ דפוקה שאני הורסת את מה שכן נשאר לי. למה אני עושה לעצמי את החיים ככ קשים. במקום לחשוב שלהכל אין משמעות למה אני לא מנסה פשוט לחיות את הרגע, לקבל חיים טובים. אני בוכה עכשיו. אני לא יודעת למה. הכל כואב לי. אני מרגישה את הגוף שלי מתפרק. המוח שלי שרוף ממזמן. קריסת המערכות מרגישה לי תמיד כמו כאב מתוק. אני אוהבת להרגיש שלפחות בזה אני שולטת כנראה. הדם זולג על הרגל. נוזל כמו הדמעות שמשתלבות באותו הקצב. כרגיל שוטפת את הדם מנגבת שמה תחבושת ומתעלמת. כמו שאני מכחישה כנראה כל דבר. אני רק הצל של עצמי הישנה. חתיכות מפורקות ושבורות שפעם הרכיבו אדם מלא בשמחה ואהבה שכבר הספקתי להרוג ולגנוב את זהותו. מה אני צריכה לעשות בשביל להחזיר לעצמי את האור שנותן לי תקווה כשאני צריכה אותו. כל החומות שבניתי. כל הדרכים שאיבדתי את עצמי. הפכתי למישהי אחרת. מישהי שבורחת כשקשה. מישהי שיכולה לדבר כבר רק עם עצמה. אני לא יכולה לשמוע את כל הקולות מסביב כשהמחשבות שלי מצלצלות במוחי בלי הפסקה. כמה כדורים, כמה חתכים, כמה העמדות פנים. הכל בסדר. כן אני שמחה. אני לא מדברת כי אין לי מה להגיד. אני בכלל לא איבדתי את עצמי מזמן ומעמידה פנים שאני היא אותה ילדה. אני צל קלוש שנעלם כל יום יותר. אני ככ עייפה. מכל העמדות פנים. מכל הדיבורים. מלהתקיים. אני לא בטוחה בכל יום אם הוא לא יהיה היום האחרון במקום הזה. אני מקווה שאצליח לחיות. לנסות את כל מה שהחיים מציעים. שאהיה חזקה מספיק ואשרוד. שאחזיר לעצמי את האש של האישיות ואוכל להפסיק להעמיד פנים ככ חזק. הבדידות הזאת הורסת אותי. אני עוד שנייה נגמרת. ברזי הדמעות נשארים פתוחים והשקט לא מגיע.
אנונימי
קראתי, העלת בי דמעות ואני רוצה להגיד שאני מאמינה שתצליחי לעבור הכל (סמיילי של לב), עוד יהיה בסדר את תראי.