אני היפוכונדרית (קצר)

סוף סוף מצאתי למה אני ככה ואיך קוראים לבעיה שלי, אני כלכך רוצה לאמר אתזה לאמא שלי אבל אני לא יכולה, ברור לי בדיוק מה היא תחשוב, היא לא תאמין לי והיא ואבא שלי יחשבו שאני רוצה צומי, הם יחשבו שאני מתנהגת ככה בכוונה...
כשהייתי קטנה הייתה לי בעיה חרדתית קשה הייתי בוכה הרבה בלילות הייתי הולכת למטפלת ומתישהו היא אמרה להם שאולי זה כי חסרה לי תצומת לב ומאז הם לא התייחסו לזה ברצינות, הייתי מגיעה אליהם בוכה בלילות ואמא הייתה אומרת לי "מספיק עם השטויות שלך", היום כבר הרבה שנים אחרי אני יודעת שאמא שלי מצטערת עלזה ושהיא יודעת שזה היה אמיתי... אבל זה לא משנה את העובדה שזה שוב ככה ושכל פעם שאני מפחדת וחושבת שקרה לי משהו או שאני חולה או מודבקת הם ישר בטוחים שזה לצומי ולא מתייחסים אלי ברצינות ולפעמים הם קובעים לי רופאים כי אני ממש מנדנדת... אני יודעת שזה מעצבן ואני בעצמי שונאת אתזה, שונאת כל שבוע ללכת לרופא לשווא ולעבור בדיקות דם לשווא.
מה לעשות?, איך לגרום לאמא שלי להבין שזה זה וזה אמיתי ולא צומי?.
תודה למי שקרא עד פה ולעונים.