4 תשובות
התנועות אחרות, הדגש הוא על דברים אחרים(הגנה, תקיפה, ריסון, שליטה).
אני ממליצה על ווינג-צ'ון.
חג שמח, טלייה
עולם אומנויות הלחימה מחולק בעיקר ל-4 חלקים שכל אחד שיטות שנות.
חלק ראשון הוא שיטות טכניקות החבטה בעמידה, בינהם קראטה קיקבוקס, קונג-פו, טקוואנדו מואי טאי ועוד שיטות רבות אחרות.
חלק שני הוא של שיטות ההיאבקות שבהם אין טכניקות חבטה והם מתמקדות בהתגוששות והכנעת היריב בבריחים שונים וחניקות בינהם הג'ודו ג'יאוג'טסו שוטפפיט ושיטות אחרות.
החלק השלישי הוא של שיטות לחימה בכלי נשק אותם אפשר למצוא תחת השם קובודו קונג פו איי דו ושיטות אחרות.
החלק הרביעי הוא של השיטות הרכות א הפנימיות שמתמקדות הלימוד ותרגול של מדיטציות בתנועה עם דגש קטן על לחימה השיטות של אומנות פנימית הן בעיקר טאי צ'י על סוגיו, בה גואה, ושינגי.
כיום ניתן למצוא בתי ספר שמלמדים שילוב של שיטות עמידה וקרקע שנקרא MMA
mix martial arts.


אלי בנימיןי
ממה שאני יודע, טאקוונדו מתרכז בעיקר בבעיטות לחלק העליון של הגוף. אמנות לחימה קוריאנית
קראטה (הפירוש ביפנית-יד ריקה) משלב עבודת ידיים ורגליים-בעיטות, אגרופים.
ג'ודו (דרך הגמישות- 'דו' פירושו דרך) הוא יותר הטלת היריב ארצה בטכניקות שונות כמו השלכה מהגב, מעל הכתף וכן הלאה.
אתחיל ואסיים בנקודה החשובה ביותר. כל השלושה עשויים להילמד בגישת ספורט הישגי. טקואוונדו ובעיקר קראטה עשויים להילמד כאמנות לחימה מסורתית.
מבחינת הגנה עצמית: הדבר תלוי במיומנות המתרגל. ג'ודוקה (איש ג'ודו) אשר מתאמן בעולם הספורט ההישגי מסוגל להגן על עצמו ביעילות בתנאי רחוב, וקראטה-קה (איש קראטה) העוסק בקראטה מסורתי יוכל להגיע להישגים גבוהים בתחרות כך שאין האחד סותר את השני.
ולמרות זאת, כאיש קראטה, אוכל לומר כי קיימים הבדלים גדולים מאד בין קראטה תחרותי לקראטה מסורתי הן בגישה, הן בפרקטיקה, הן בטכניקה והן באוירה.
ולהבדלים בין שלוש האמנויות:
ארץ המוצא: טאקוואנדו- קוריאה, ג'ודו- יפן, קראטה- אוקינאוה.
הטאקוואנדו הוא בן המאה ה-20 (1955), הגו'דו נולד בסוף המאה ה-19 (1882) והקראטה ותיק ביותר מבין השלוש. הג'ודו נולד כספורט, בטקוואנדו ובקראטה קיימת גישה מסורתית וגישה ספורטיבית. יחד עם זאת לכל שלוש אמנויות הלחימה הללו קיימים שורשים עתיקים וכולם עשויים להביא ליכולות הגנה עצמית - אם נלמדו ותורגלו כהלכה.
שלישית, באופן כללי וגורף (ולכן גם לא מדוייק) ג'ודו מתרכז בהטלות וריתוקים על הקרקע (ולכן נלמד ומתורגל על מזרן), טקואוונדו בעבודת רגליים (הרבה בעיטות גבוהות) וקראטה בעבודת ידיים ורגליים. קיימות בג'ודו טכניקות חשובות נוספות להכרעה כמו חניקות ובריחים. טכניקות אלו קיימות לרוב גם בקראטה (בתוספת מרפקים וברכיים למשל) אולם פעמים רבות אופי ביצוע הטכניקה והאוירה שונים.
לסיכום:
שלוש האמנויות שונות בארץ המוצא, באוירה הכללית ובפרקטיקה. בג'ודו קיים מגע פיסי רב יותר, תפיסות, גריפות, הטלות, בריחים וחניקות. אלמנטים אלו קיימים גם בקראטה אך בגישה שונה לחלוטין ובתוספת טכניקות ידיים ורגליים (אגרופים, בעיטות, מרפקים וברכיים ומגוון טכניקות נוספות). בטקואוונדו נעשה שימוש רב יותר בבעיטות גבוהות (הקיימות גם הקראטה המודרני) כך שקיימות נקודות משותפות רבות.
אמנות לחימה מסורתית- דגש על אתיקה, תרבות ופיתוח אישיות.
הגנה עצמית- הגישה התחרותית תוביל לניצחון בתחרות ושונה מהגישה הפרקטית לרחוב. גישה זו תואמת בדרך כלל את הקראטה המסורתי (אני נזהר מלהכליל באופן מוחלט).
ולסיום:
אישיות, מקצועיות ונסיון המורה, ההתאמה בין המורה למתרגל ובין המתרגל לקבוצה חשובים מאד ולכן כדאי לבקר במספר מקומות מכל אחת מן האמנויות הללו בטרם תגיעו להחלטה.
בקבוצות ילדים הערה זו מקבלת משנה תוקף.

איציק כהן
דאן 7 קראטה
איציק כהן