תשובה אחת
אממ נראה לי שצריך לדעת את זה מחומר של ספר מלכים ונביאים כנראה אבל בכל מקרה הנה כל התפיסוות שאתה צריך לדעת
1. התפיסה הדויטרונומיסטית – של ספר מלכים, משקף תפיסה של ספר דברים (ספר דברים = דויטרונומיה בלועזית (לטינית)) לפיו, הפולחן לה' מותר רק במקדש בירושלים ולא בשום במות שיהיו מפוזרות בערים השונות, כדי למנוע עבודה זרה. ההשקפה הדויטרונמיסטית - ההשקפה המשנה - תורתית (=ספר דברים (שקרוי גם "משנה תורה"))
תפיסה זו מושפעת מחוק ריכוז הפולחן שבספר דברים "המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם" (ספר דברים יב/יא).
2. תפיסת אלוהות מופשטת – ה' אינו יישות פיזית השוכן בבית המקדש בירושלים, אלא תפיסה רוחנית של הקל, שרק שמו נמצא שם.
3. התפיסה האלילית הגשמית, ה' גר בביהמ"ק ולכן כל עוד אנחנו מביאים לו את הקורבנות כראוי, הוא לא ייתן לירושלים להיכבש ולבית שלו להיהרס ולכן אנו יכולים להמשיך במעשינו.
במלאכים א פרק ח' פס' יב-כא שלמה נואם ואומר שעד עתה שכן ה' בערפל (לא היה לו בית קבוע) ואילו מעתה קיים לה' בית לשבתו. התפיסה כאילו לה' יש בית היא תפיסה הממחישה את האלוהות, כאילו האלוהות זקוקה למשכן.
בפסוק טז נאמר שה' בחר בעיר לצורך "להיות שמי שם". התפיסה כאן מנוגדת לתפיסה בפסוק יג, שם הבית מיועד לשבתו של ה' (אלוהות מוחשית) ולעומת זאת בפסוק זה התפיסה היא הפוכה – הבית הוא רק סמל לה'.
עפ"י פסוקים יח-יט הרעיון לבניית בית המקדש היה של דוד, אולם ה' העדיף שבנו שלמה יבנה את המקדש. בתנ"ך קיימים כמה הסברים לכך:
בפסוק כז קיימת תפיסה טרנסנדנטלית (תפיסה של מצב או תיאור של משהו שקיים מעבר לגשמיות ובצורה מסוימת אף לא תלוי בה
מציין דבר מטאפיסי ועל טבעי, שהוא מעבר ומעל לתחום מסוים, מעבר לעולם הטבעי והחומרי, החלל והזמן) שהיא תפיסה נשגבת, לא מוחשית, מרוממת.
עפ"י פסוקים כח-ל הייעוד המרכזי של המקדש הוא מקום תפילה, האדם מתפלל מתוך אמונה שהאל שומע ולכן המילים המנחות הן תפילה ושמע. תפקידו הנוסף של המקדש הוא התפקיד הפולחני – הקרבת קורבנות. אך תפקיד זה אינו נזכר בתפילה.
בספר ירמיהו פרק ז הנבואה נמצאת בפס' ד – ירמיהו מזהיר את העם שלא לבטוח בדרכי השקר. הוא מצטט אותם במקרא מקוצר – "היכל ה' היכל ה' המה" – היכל ה' יצילנו מכל צרה, כי לפי התפיסה האלילית הגשמית, ה' גר בביהמ"ק ולכן כל עוד אנחנו מביאים לו את הקורבנות כראוי, הוא לא ייתן לירושלים להיכבש ולבית שלו להיהרס ולכן אנו יכולים להמשיך במעשינו. נביאי השקר כנראה מסתמכים על תקדים היסטורי – 701 לפנה"ס – מסע סנחריב, בתקופת חזקיהו, כאשר כל המלכים לא הצליחו לעמוד בפני סנחריב ורק ירושלים הצליחה לעמוד בפניו. מאז התחזקה מאוד התפיסה שה' לא יתן לירושלים ליפול.
הנביא כמובן מתנגד לתפיסה זו. לדעתו הבית אינו מקום שה' זקוק לו או גר בו, אלא מקום ש"שמו נקרא עליו" – ביטוי שמוזכר 36 פעמים בספר דברים למשל, בתפילת שלמה – הביטוי מופיע שוב בפס' יא וזה מראה שיש השפעה דטרומוניסטית (השפעה של ספר דברים, שנקרא בפי חז"ל "משנה תורה"). הפרשנות המודרנית אומרת שנכתב "במקום אשר יבחר לשכן שמו" כדי לא לאזכר את ירושלים, דבר שיסגיר את כתיבתו המאוחרת של הספר (בימי יאשיהו). כמו כן פרשנות נוספת אומרת שהעיר כל הזמן השתנתה (שילה, בית אל, ירושלים).
זה בערך מה שבכללי אתה צריך לדעת אם אתה רוצה:
1. התפיסה הדויטרונומיסטית – של ספר מלכים, משקף תפיסה של ספר דברים (ספר דברים = דויטרונומיה בלועזית (לטינית)) לפיו, הפולחן לה' מותר רק במקדש בירושלים ולא בשום במות שיהיו מפוזרות בערים השונות, כדי למנוע עבודה זרה. ההשקפה הדויטרונמיסטית - ההשקפה המשנה - תורתית (=ספר דברים (שקרוי גם "משנה תורה"))
תפיסה זו מושפעת מחוק ריכוז הפולחן שבספר דברים "המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם" (ספר דברים יב/יא).
2. תפיסת אלוהות מופשטת – ה' אינו יישות פיזית השוכן בבית המקדש בירושלים, אלא תפיסה רוחנית של הקל, שרק שמו נמצא שם.
3. התפיסה האלילית הגשמית, ה' גר בביהמ"ק ולכן כל עוד אנחנו מביאים לו את הקורבנות כראוי, הוא לא ייתן לירושלים להיכבש ולבית שלו להיהרס ולכן אנו יכולים להמשיך במעשינו.
במלאכים א פרק ח' פס' יב-כא שלמה נואם ואומר שעד עתה שכן ה' בערפל (לא היה לו בית קבוע) ואילו מעתה קיים לה' בית לשבתו. התפיסה כאילו לה' יש בית היא תפיסה הממחישה את האלוהות, כאילו האלוהות זקוקה למשכן.
בפסוק טז נאמר שה' בחר בעיר לצורך "להיות שמי שם". התפיסה כאן מנוגדת לתפיסה בפסוק יג, שם הבית מיועד לשבתו של ה' (אלוהות מוחשית) ולעומת זאת בפסוק זה התפיסה היא הפוכה – הבית הוא רק סמל לה'.
עפ"י פסוקים יח-יט הרעיון לבניית בית המקדש היה של דוד, אולם ה' העדיף שבנו שלמה יבנה את המקדש. בתנ"ך קיימים כמה הסברים לכך:
בפסוק כז קיימת תפיסה טרנסנדנטלית (תפיסה של מצב או תיאור של משהו שקיים מעבר לגשמיות ובצורה מסוימת אף לא תלוי בה
מציין דבר מטאפיסי ועל טבעי, שהוא מעבר ומעל לתחום מסוים, מעבר לעולם הטבעי והחומרי, החלל והזמן) שהיא תפיסה נשגבת, לא מוחשית, מרוממת.
עפ"י פסוקים כח-ל הייעוד המרכזי של המקדש הוא מקום תפילה, האדם מתפלל מתוך אמונה שהאל שומע ולכן המילים המנחות הן תפילה ושמע. תפקידו הנוסף של המקדש הוא התפקיד הפולחני – הקרבת קורבנות. אך תפקיד זה אינו נזכר בתפילה.
בספר ירמיהו פרק ז הנבואה נמצאת בפס' ד – ירמיהו מזהיר את העם שלא לבטוח בדרכי השקר. הוא מצטט אותם במקרא מקוצר – "היכל ה' היכל ה' המה" – היכל ה' יצילנו מכל צרה, כי לפי התפיסה האלילית הגשמית, ה' גר בביהמ"ק ולכן כל עוד אנחנו מביאים לו את הקורבנות כראוי, הוא לא ייתן לירושלים להיכבש ולבית שלו להיהרס ולכן אנו יכולים להמשיך במעשינו. נביאי השקר כנראה מסתמכים על תקדים היסטורי – 701 לפנה"ס – מסע סנחריב, בתקופת חזקיהו, כאשר כל המלכים לא הצליחו לעמוד בפני סנחריב ורק ירושלים הצליחה לעמוד בפניו. מאז התחזקה מאוד התפיסה שה' לא יתן לירושלים ליפול.
הנביא כמובן מתנגד לתפיסה זו. לדעתו הבית אינו מקום שה' זקוק לו או גר בו, אלא מקום ש"שמו נקרא עליו" – ביטוי שמוזכר 36 פעמים בספר דברים למשל, בתפילת שלמה – הביטוי מופיע שוב בפס' יא וזה מראה שיש השפעה דטרומוניסטית (השפעה של ספר דברים, שנקרא בפי חז"ל "משנה תורה"). הפרשנות המודרנית אומרת שנכתב "במקום אשר יבחר לשכן שמו" כדי לא לאזכר את ירושלים, דבר שיסגיר את כתיבתו המאוחרת של הספר (בימי יאשיהו). כמו כן פרשנות נוספת אומרת שהעיר כל הזמן השתנתה (שילה, בית אל, ירושלים).
זה בערך מה שבכללי אתה צריך לדעת אם אתה רוצה: