18 תשובות
לא יודעת פעם חתכתי וזה פשוט שיחרר אותי כזה
וואו גם אני חושבת על זה, זה די קטע מוזר צודקת
אני אחת שפוגעת בעצמה, ואני עושה את זה כי זה " מרגיע "
להפוך את הכאב שלהם למוחשי.
יש המון סיבות.
מזוכיזם, הנאה, ענישה עצמית, פריקה, דרך להירגע בגלל לחץ ו/או עצבים, דרך להרגיש משהו כי מרגישים מתים, רצון לשלוט בכאב, תסכול, אובדנות, עצב, דרך להתגבר על כאב נפשי, נחמה, קולות שכופים על האדם לחתוך ועוד המון
שואל השאלה:
למה שהם ירצו להפוך את הכאב שלהם למוחשי?
לא עדיף להשאיר אותו רק בראש? למה להוסיף עוד מימד?
זה היה פשוט בשביל להוציא את הכאב העצבים והתסכול החוצה לפחות ככה זה היה בהרגשה אצלי
כל אחד מתמודד עם דברים אחרת
אני חושבת שלחתוך זה קריאה לעזרה
יש כמה סיבות
להפוך את הכאב למוחשי
לקבל יחס מהסובבים אותם
לשכוח את הצרות ולהתמקד בכאב של החתכים וכו'
אנונימית
אני גם לא הבנתי את זה עד שעברתי תקופה נוראית ופשוט שרטתי את עצמי עם סרגל (כי דם פשוט עושה לי רע) וזה פשוט מעביר את כל הכאב שיש לך בפנים החוצה לכמה דקות וזה יחסית מרגיע...
וזה גם סוג של קריאה לעזרה כדי שאנשים יראו וישימו לב שאת שבורה מבפנים וינסו לעזור לך
אנונימית
הכאב הוא לא בראש, פעם נשבר לך הלב? התחושה הכואבת והריקנית באזור החזה שלפעמים בכל הגוף, מועקה מחרפנת, דחף לבכות? בגלל חברה שרבה איתך, ריב עם המשפחה, מישהו שמת (בעל חיים או אדם שהכרת), בן זוג שנפרד וכו'? אני מניחה שכן, לפחות פעם אחת. וכואב להרגיש ככה.
אנשים במשבר נפשי מרגישים הרבה יותר גרוע מזה, מהרגע שהם מתעוררים בבוקר עד שהם הולכים לישון, ותמיד כואב להם, הכאב תמיד קיים ולפעמים מחמיר ושום דבר לא מקל לאורך זמן.
אז הם משתמשים בפגיעה עצמית, אלכוהול, עישון, סמים וכו' בתור דרך להתמודד עם הכאב כי הוא בלתי נסבל.
קשה להתמודד עם כאב נפשי, מכיוון שכאב נפשי הוא לא כאב ברור - אנשים שחותכים את עצמם רוצים להפוך את הכאב לכאב פיזי, וזה הופך את הכאב שלהם לכאב ברור וחד.
אני חתכתי פעם.. לא יודעת למה אחרים עושים את זה אבל אני יכולה לנסות להסביר מה היה לי
זאת היתה תקופה חרא שרבתי עם כל העולם, עשיתי טעויות בלי סוף, הסביבה האשימה אותי והסתכלה עלי בצורה שלילית.. היו מריבות וכעסים והאשמות בלי סוף.. (אנחנו דתיים, והתנהגתי לא כמו שציפו ממני), אף אחד לא הבין אותי והסתכלו עלי כעל ילדה רעה.. זה גרם לשנאה שלי כלפי עצמי, פשוט תיעבתי את עצמי על ההתנהגות שלי, הכאב שאני גורמת להורים, חוסר היכולת שלי להתנהג יפה כמו כולם, זה היה תסכול אינסופי ואני רק חיפשתי מי שיבין אותי, ובמקום זה הכעס מהסביבה הפיל אותי יותר למטה
כמובן כשההורים גילו על זה הם לא חשבו בהגיון מה קורה איתי.. מבחינתם הייתי צריכה טיפול ויש לי בעיה נפשית. ואז בכלל רציתי להתאבד.. הם לא הסכימו להקשיב לי אפילו
המון כוח וסבלנות הייתי צריכה להלחם איתם שלא יכניסו אותי למערבולת הזאת של טיפול פסיכיאטרי, ידעתי שמשם אני לא אצא בשלום, זה רק יסתבך יותר (זה סטיגמה לכל החיים, והאמת גם פחדתי שיכניסו לי שטויות לראש)
אחרי הרבה דם ודמעות חזרתי לעצמי.. זאת היתה מלחמה במלוא מובן המילה. היום אני משתדלת לא לתת לעצמי לחזור לרגשות השליליים האלו, ןבעיקר לא לתת לאנשים להוריד אותי שוב.
אנשים שחותכים הם לא בהכרח עם בעיות נפשיות הם רק צריכים מישהו שיבין את המצב שלהם ויסתכל עליהם בגובה העיניים.. זו גם דרך לפרוק את הכאב הפנימי..
אנדורפינים
יש כאלה שחותכים בשביל צומת לב. יש כאלה שחותכים כי הם חבורת ילדי סנטר בכיינים שלא יודעים איפה לפרוק
יש כאלה שחותכים כי זה מאזוכיזם בשבילם והם צריכים להתאשפז ואני לא יודע את השאר..
לפי דעתי
טיפה תשומת לב אולי אז ישימו לב אלי או יתיחסו אלי
ושיויון קשה שהכאב הוא רק רוחני כזה צריך איזון כמו בכל דבר בחיים
דברים אחרים שמצאתי לפני נחמה עכשיו אין לי אפשרות להם אז זאת די אפשרות אחרונה כזה שפשוט די נמאס אז יאללה כוסעומו סליחה על הביטוי
אנונימי
בתור אחת שחתכה לדעתי זה ממש לא נובע ממקום של תשומת לב.
כי כל מי שחותך בדרך כלל דואג טוב מאוד לעשות את זה במקומות שלו יראו /להסתיר את זה.
אנחנו לא הולכים עם החתכים המדממים באמצע הרחוב ומשאירים שלוליות על הריצפה.
אני חתכתי בגלל תסכול חברתי, הרגשתי שאני פשוט לא מוצאת מכנה משותף עם אף אחד, היו לי התקפי חרדה והתקפי זעם... כאלה שאת מרגישה את כל הגוף שלך בוער מחום והידיים שלך רועדות מעצבים.
הייתי בעיקר לבד והיה לי ריק מאוד.
הכאב הגופני מסיח את הדעת מהכאב הנפשי.
יש משהו אחר להתעסק בו.
וזה משחרר, כמו בנאדם נגיד שמרביץ לשק איגרוף או משהו ופורק. אז ככה אנחנו.
הפסקתי כי גילו אותי.
אני פורקת היום דרך אומנות.
אנונימית
טוב שגילו אותך