הפרעות אכילה. עזרה דחוף.

יש פה בנות כאלו, אמנם אני לא אחת מהן, אבל יש פה כמה בנות שהיו בזה

כן בגלל דיכאון וגירושים ועניינים במשפחה. לא בדיוק התמודדתי

חייתי איתן שנתיים שלמות וכרגע לפעמים הן מבקרות, אבל כעיקרון אני די חופשיה מהן.
כמובן שהצלקות הנפשיות תמיד ישארו ואני עדיין דובקת בדיאטות כל פעם מחדש ומרגישה את אותו החוסר אונים אחרי שאכלתי הרבה, אבל אני חושבת שמה שעזר לי לצאת מהבור הזה זה בעיקר להשלים עם זה.
אחרי שהפנמתי שאני חולה, לא הפסקתי לחפש על זה מידע בכל מקום אפשרי, סיפורים מניסיונות של נשים.
זה לגמרי הרתיע אותי, במיוחד הסיפור של הדוגמנית ששוקלת כרגע 30 קילו, כל כך נגעלתי ולא הייתי מסוגלת לדמיין את עצמי במקום המכוער הזה בחיים שלי.
אני מאמינה בך, מי כמוני יודעת כמה קשה לצאת מהמקום הזה לעומת כמה שקל להכנס אליו.
אם את צריכה לדבר אני פה תמיד.

"את שמנה"
7 שנים שירדו עלי, והחרימו אותי. לאט לאט המפלצת גדלה בתוכי. היא ניזונה מכל הביטויים האלו והירידות האלו. כל יום שעבר היא התחזקה יותר ויותר והחלה להשתלט על המחשבות שלי.
היא היתה איתי בכל מקום, והיא לא נחה לשניה. כמובן שהמפלצת לא באה לבד ואיתה גם חרדה חברתית וכששתי אלו מתאחדות?
את הופכת לחסרת אונים מול המחשבות שלך..
בכיתה ז אכלתי את הכריך שלי בחוץ, במקום מבודד שאף אחד לא יכל לראות אותי בו.
"הם כולם מסתכלים עליך, את שמנה. את לא יכולה להרשות לעצמך לאכול מולם."
למרות שידעתי שזה לא מעניין את הילדים בכיתה שלי בכלל, המפלצות היו נורא משכנעות. "מה הם יחשבו עליך? חתיכת מפלצת שמנה."
ואז אפילו למקום המפלט המבודד שלי הן הגיעו ופשוט הפסקתי להביא כריכים לבית הספר.
וככל שהזמן התקדם זה הפך לארוחה ביום.
ולפעמים לכריך ביום.
לא יכולתי להרשות לעצמי לאכול במקומות ציבוריים.
והמראה הפכה לאוייב הכי גדול שלי, שנאתי את עצמי.
הקילוגרמים פשוט נשרו ממני ורזיתי 13 קילו.
את חושבת שזה סיפק את המפלצות וגרם להן לעזוב אותי? הן היו חזקות. והן אף פעם לא שבעו.
אבל בכיתה י, הבנתי שהן לא היחידות שחזקות. ושאני זאת שמחליטה ואני מחליטה להלחם.
ונלחמתי מול הדמות במראה. היא לא חיפשה שומנים וחוסר שלמות. עמדתי מולה ואמרתי לה שיש לה עיניים יפות והחיוך שלה כל כך יפה שזה פשוט חטא שהיא לא מחייכת הרבה.
ושחוסר השלמות שלה זה מה שהופך אותה למיוחדת.
אכלתי פיתה עם שניצל בשניצליה. למרות המבטים שנעצו בי האנשים. התעלמתי מהמפלצות. והמבטים נעלמו.
הן עדיין בראש שלי, אבל למדתי לשלוט בהן למדתי איך לחיות איתן, והן לא ישלטו בי יותר...
עכשיו, אני מסיימת יא וניצחתי את המפלצות.
מצטערת על החפירה, אבל זה הסיפור שלי..