מה הרגשתם כשנשבר לכם הלב? מה עשיתם עם זה?

סגרתי את הלב שלי ועכשיו אני מדחיקה כל בן שאני אוהבת מהסיבה שאני יודעת שהסיכוי שזה יהיה הדדי הוא אפסי

בכיתי ולמדתי לשחרר

עצב, כאב, הרגשה רעה, רצון להעלם, כעס, פגועה, עצבנות, מיותרת, שנואה, סכין בלב, דיכאון, אין חשק לעשות כלום..
את כל זה גרם בן אדם אחד.. שנכנס לי ללב ובחר לשבור אותו.

הרגשתי מזעזע.
ונתתי לזמן לעשות את שלו פשוט

יש תחושה חזקה בבטן של קושי מסוים, כמו דקירה עמוקה וכואבת...

כאב לי, בכיתי, פגועה, כועסת ומקנאה אבל אחרי שנותנים לזה זמן ממשיכים הלאה והכל טוב, כנראה שזה לא היה אמור לקרות ויש הרבה דגים בים (: עכשיו יש לי מישהו והכל טוב.

כאב, ריקנות, סוג של דקירה בלב הרגשה של בגידה, אני מרגישה שאני בקושי נושמת מכאב שהוא נפשי

בכיתי מלא, לאט לאט התגברתי אבל המשכתי להתגעגע אליו אבל עכשיו אני לא זוכרת את הבן אדם האפס הזה.

הרגשתי רע.
ובהתחלה הייתי עצובה, וכל יום הייתי בוכה, עד שבסופו של דבר הבנתי שזה פשוט לא שווה את זה.
אז הייתי עושה סתם סיבובים בחוץ רק כדי לא לבכות ומרגיעה את עצמי.
עכשיו אני סתם צוחקת על איך שהייתי באותה תקופה, כי מבינים שאף אחד לא שווה את הדמעות שלך.

כשנשבר לי הלב.. הרגשתי כאב נורא של ריקנות.. וזה מתסכל.
בכיתי וכתבתי.. פרקתי. קשה להתגבר על הכאב הזה, לוקח הרבה זמן עד שאפשר להגיד בלב שלם שדי, ספגתי, המשכתי, עברתי הלאה.
זאת התחושה הכי גרועה בעולם. אתה נותן לבן אדם את כל כולך, אוהב אותו מכל הלב שלך והוא עוזב.
אבל עם הזמן הלב מתאחה ואתה מוכן לאהוב מחדש.

התרחקתי מבנים בכללי והקפתי את עצמי בחברות ואחרי שנה וחצי התאהבתי שוב..

נסגרתי

דפקתי לה מרפק באף :)))

אני לא יודעת מה זה עשה לי. מצד אחד, הסתגרתי בחדר. לא הלכתי לבית ספר ושיקרתי שאני חולה ימים רבים רק כדי לתת לעצמי זמן לברוח מאנשים וממחשבות. הייתי כאובה והבטחתי לעצמי לעולם לא לעשות את זה שוב. להתאהב, כאילו. וזה יכול לעזור. כשהרגשות שלך מתרסקים זה הכרחי. הייתי ריקנית, ובגלל עוד כל מיני דברים שאני עוברת ועברתי ועשו לי מחלות נפש אז שנאתי את עצמי והייתי פרנואידית בטירוף. פחדתי לראות אותו עם עוד מישהי ופחדתי שהוא יפיץ עלי דברים. כרעתי תחת לחץ כל כך הרבה זמן. ממילא לא היה לי למי לפרוק חוץ ממנו, אז הייתי לבד. ואז הייתה לנו סגירת מעגל. שכאבה עוד יותר מהפרידה עצמה. המילים שלו פשוט ריסקו אותי וחשבתי שהוא הגבר האידיאלי עד שהוא רמס אותי עד שנשארתי שטוחה על הרצפה. ואז התחלתי להסתובב עם אנשים. לברוח. להיות עם חברות ולהפתח. והפסקתי להלחץ ולבכות כל פעם שעברתי לידו. זה די שינה אותי. רק די.

הרגשה של סוג של דיכאון שבא לך רק לבכות ואת לא יודעת איך להמשיך, ניסיתי לשכוח ולהסתובב רק עם האנשים שאני אוהבת ולשחרר מהכל ולא לחשוב על זה.

3 ימים קמתי בבוקר וכל בוקר מחדש בכיתי אבל כשהבנתי שאני צריכה להסכים עם זה והפנמתי שזה המצב אז זה עבר לי מהר רצח

מי שמכיר את הסיפור האמיתי של בת הים, מסופר שם שכל פעם שהיא דרכה על הרגליים היא הרגישה סכינים חדות ולוהטות. ככה הלב שלי הרגיש ובסוף היא התאבדה. אני לא אבל הייתי קרובה... בואו נגיד שזה לא הסיפור הכי משמח שתשמעו.

הרגשתי כל כך נורא
הרגשתי שהלב שלי נחצה לשתיים
זה היה כל כך עצוב, כיום אני לא סומכת על אף אחד והאמון שלי הוא אפסי. מרוב שכל כך נפגעתי אני לא רואה שום דבר כטוב.
אם יש לכם חבר/ה תעריכו אותו/ה
אהבה זה דבר מדהים, אל תפגעו תהיו נאמנים. פשוט תאהבו

זה באמת היה כואב הרגשתי שבא לי להוציא את הלב. עכשיו אני בודקת מישהו כמה פעמים ואם אין סיכוי שזה יעבוד אז אני מדחיקה אותם.

כמה ימים שהייתי קמה ופשוט בוכה

מוציא הכל בבכי, מנתק איתו/ה קשר ולא מתייחס אלייה, אם אתה ממש רוצה להוציא כעס, אפשר לחתוך בקטנה ורידים

כשקרה לי משהו כזה בערך, אז באותה השנייה מה שקרה לי זה שעברו לי בפלשבקים של כל התקופות שלנו בראש ממש מהר וחבשתי על העצב שזה נגמר.
ואז בכיתי יום שלם.
אחרי זה כבר התחיל לעבור לי
שיחררתי, אבל לפעמים עדיין מרגישה שאני צריכה למלא את החלק החסר הזה במשהו.