נגיד הייתם יושבים לבד ואתם ביישנים ממש, ומישהי באה אליכם ושואלת אתכם: למה את\ה לא מדברת?" מה הייתם אומרים?

"עכשיו אני מדבר"

"אין סיבה מיוחדת"

אני חושב

"סתם"

לא יודעת, סתם

"אני מדברת, פשוט לא איתך."

"כי אנחנו לא חברים".
"לעומתך, אני מדברת כשיש לי משהו חכם לומר".

את יודעת כמה פעמיים שאלו אותי את השאלה הזאת?
פשוט חייכתי חיוך דבילי והשפלתי את הראש כמו פוסטמה.

הייתי עושה כאלו אני לא שומאת אני תמיד עם אוזניות אז זה לא יהיה בעיה (חוח אני תמיד עושה את זה כשאין לי משהו חכם לענות)

כי אני ביישן

אני לא מבין למה יש אנשים שממש עצבניים מזה שמישהו ידבר אלייכם. נחמד לדבר אל אנשים

שאני חושב איך להתחיל איתה בלי ששתברח ותתקשר למשטרה כמו כל הקודמות

"את מדברת, זה מספיק בשבילי. עכשיו ביי ביי."

קשה לי להתחבר ישר, לוקח לי יותר זמן, אני ביישנית וסגורה יותר באופי שלי ולא נפתחת ישר לכל אחד.

^ לא מבין למה כולם ככ תוקפניים.

הייתי פשוט אומר "כי אין לי מה להגיד"\"כי אני לא רוצה לדבר"

אני הייתי אומרת כי מותר להיות בשקט לא כל שניה צריך לדבר

הייתי אומר לא יודע
...
זה היה מביך

"אין לי מה להגיד, כשיהיה לי אני אדבר"

זה מה שאני תמיד אומרת

"מה את רוצה שאני אגיד?"

"מי את"

שתיקה שווה זהב

"למה את/ה חופר?"

"אין לי מה להגיד"

הייתי אומרת
"עדיף לי לשמור את המחשבות לעצמי"
"ולמה את מדברת יותר מידי?"

וואלה זה כן מעצבן כי אם הייתי ביישנית אז זה נותן לה זכות לשאול אותי שאלה אישית כזאת?
דמיינו שנייה סיטואציה שבה אתם (נגיד שאתן ביישנים) באים למישהו ואומרים לו למה אתה מדבר הרבה? למה נוח לך להגיד כול מה שעובר לך בראש?
אני עצמי אומרת את מה שיש לי בראש אבל זה לא נותן לי זכות לשאול אנשים משהו אישי כזה
ואני בטוחה שזה לא ממקום של התעניינות זה ממקום של התנשאות