תשובה אחת
תנו רבנן: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז.
מעשה שבא רבי אלעזר בן רבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על החמור ומטייל על שפת הנהר ושמח שמחה גדולה והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה.
נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו שלום עליך רבי, ולא החזיר לו. אמר לו (ר' אלעזר): ריקה, כמה מכוער אותו האיש, שמא כל בני עירך מכוערין כמותך? אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית.
כיון שידע בעצמו (ר' אלעזר) שחטא, ירד מן החמור ונשתטח לפניו. ואמר לו נעניתי לך, מְחוֹל לי.
אמר לו (המכוער): איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית.
היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו והיו אומרים לו: שלום עליך רבי, רבי, מורי, מורי. אמר להם (המכוער): למי אתם קורין רבי רבי? אמרו לו, לזה שמטייל אחריך. אמר להם, אם זה רבי, אל ירבו כמותו בישראל. אמרו לו מפני מה? אמר להם כך וכך עשה לי. אמרו לו, אף על פי כן מְחוֹל לו, שאדם גדול בתורה הוא. אמר להם, בשבילכם הריני מוחל לו, ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן.
מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז.

בפשטות: אדם צריך להיות רך (כמו קנה) ולא קשה כמו ארז (העץ שנישא למעלה, שהגזע שלו קשיח ומחוספס). כלומר, עלינו להתגמש ולא להיות קשוחים ועקשנים.

הסבר נוסף:
"אולי עשה כאן ר' אלעזר שימוש בפתגם נפוץ וידוע שכמוהו מצאנו גם בתרבויות אחרות, כגון במשליו של איזופוס היווני אך בסיפורנו מוענק לו פירוש מיוחד: אם המים נותנים חיים לעולם, הרי שגם הארז, העץ האדיר ורב הענפים, וגם הקנה, השיח הרפוי והרופף, גדלים בזכות המים. אבל אם יש לזהות את המים בתורה, צריך תלמיד חכם להיות "כקנה", הצומח מתוך המים עצמם, ולא "כארז" השולח את שורשיו אל המים, גם ממרחקים. נראה לי כי ר' אלעזר מבקש לומר, כי התנהגות נכונה היא התנהגות הנובעת במישרין ובלא כל חציצה מן המים, מן התורה, ואחד מביטוייה היא הצניעות, כפיפות הקומה, ההשפלה העצמית. הזכרת הנהר בראש הסיפור והופעת הקנה, צמח הנהר, שבסופו מצטרפים אפוא לאמירה אחת כוללת. פירוש זה לדבריו של ר' אלעזר נראה לי יותר מן הפירוש הקובע, כי ר' אלעזר מדבר כאן כנגד המכוער ומגנה אותו על שהיה "קשה כארז" ועקשן גדול. הסיפור הוא סיפור ביקורת עצמית של חכמים ויאה לו שיסתיים בהודאה בטעותם, ולא בהטחת אשמה במי שנפגע דווקא." (אביגדור שנאן)