מהי בשבילכם אהבה? איך אתם יודעים כשאתם מאוהבים?

המחשבה האחרונה בלילה לפני שנרדמים

פשוט מרגישים את זהה בא לבד, כשתיתאהבי אז תרגישי

שאלה יפה גם לי זה קורה פשות אהבה זה רגש צריך ליראות עם מי כיף לך וז זה זורם

אני אישית חושבת כל הזמן על אותו מישהו שאני מאוהבת בו וגם שאני רואה אותו יש לי פרפרים בבטן (:

שאת\ה מאוהב\ת, מרגישים את זה.. (:

אהבה זה מתנה הכי יפה שהחיים יכולים לתת לך, ופשוט מרגישים את זה, אי אפשר להסביר את זה..

אהבה זה החום שעובר לך בגוף שאתה רואה אותה מול העיניים.. זה הזיעה הקרה הזו... זה הדופק בלב שרץ על מליון... זה הגמגום הזה... אך אהבה!

"אהבה'' היא כוח מניע, בורא ומתקן, היא הכוח ממנו נוצר יש מאין, היא קסם אמיתי". בחיינו האישיים אהבה מתפרשת בעצם הצורך הינקותי והנצחי שלנו להרגיש שייכים, מטופחים ואהובים, היא מלווה אותנו לאורך כל חיינו. אצל כל אדם ואדם הצורך הזה לובש ופושט צורות לכל אורך חייו, לפי מתווה שנקבע בהתאם לחוויות ולטראומות שחווה אותו אדם במהלך חייו.

קבלה של עצמנו
כשאנחנו יוצאים לחפש אהבה, אנחנו מסתכלים לרוב רק על האדרת ולא על שורש הצורך עצמו. זיהוי הגברת שמשנה אדרת, או אפילו הצצה אל מאחורי האדרת, יכולים לספק לנו את השלווה שאנחנו כה משתוקקים אליה. כדי להיטיב ולזהות את השורש נדרש מאיתנו תהליך שקודם כל דורש קבלה של עצמנו, על חולשותינו, מאוויינו, מעידותינו והחלקים שבדרך כלל אנחנו מעדיפים לא להחצין בפגישה ראשונה. התהליך של זיהוי המקומות האלה בעצמנו הוא תהליך ארוך ולא קל, שממשיך ללוות אותנו ולהתפתח לכל אורך חיינו.

"כשאנחנו מזהים שורשים, נוצרת בנו הבנה שמביאה לשינוי התנהגות, עקב הכנסת ההכרה לתהליך קבלת ההחלטות", "לא פעם, המקומות האלה בתוכך, שעד עתה נהנו משקט תעשייתי ופתאום הצורך ושיטת הפעולה שלהם נחשפו, נזעקים. גם להם יש להם מערכת הגנה, והם מנסים להציל את עורם". הם לא נעלמים, אלא משתנים, מתחפשים מחדש בתחפושת אינטליגנטית ומחוכמת עוד יותר.

נקודת המוצא לגבי הדרך של היקום היא שבאנו ללמוד. "אנחנו יצורים שגויים מיסודם, יש לנו שגיאות, ורק אותן שגיאות מאפשרות לנו את ההתקדמות לעבר השלמות. השגיאות האלה הדורשות תיקון. הן מנוע בעל חשיבות רבה בהתפתחות הנשמה שלנו".

''הכוח לאהוב''.

יש אנשים שיש להם מעט מאוד כוח של אהבה, והם יכולים לאהוב רק את החתול שלהם.
בשביל לאהוב את השכן, כבר לא נשאר להם כוח אהבה במלאי.
יש כאלה שאוהבים את השכן, אבל רק שכן מסוים. את השני כבר לא, כי הוא לא נחמד.
יש כאלה, שכבר מסוגלים לאהוב הרבה אנשים, אבל רק מסוג מסוים, ''שדומה להם''.
אנשים אצילים, ענווים, יש להם הרבה כוח באהבה. הם מסוגלים לאהוב כל יהודי, רק משום שהוא צלם אלוקים. מה הסוד שלהם? איך הם מצליחים להתייחס באותה מידה של חום ואהבה לכל אחד?
הסוד הוא שהם מתייחסים לנשמה של האדם, ולא לעטיפות ולקליפות החיצוניות שמסתירות אותה.

אם אנחנו מתייחסים לאגו, לאישיות, לדעות, ולהתנהגות של מישהו – תמיד נוכל למצוא בו איזה דופי, או לפחות שוני מאיתנו.
אבל הנשמות – ברובד הגבוה יותר של האדם – הן דומות ושוות כולן אותו דבר. כולן טהורות. הן רק עטופות בעטיפות שונות ומשונות.

ביום שאדם יגיע לדרגה זו – האדם יוכל לראות ישר לנשמה.

כמו שאתם יכולים במבט אחד לתמונה - לראות את צלם דמותי.

תסתכלי בקישור:)