4 תשובות
הנה סיפור על זה.

בעיר אחת נהג הגביר לערוך סעודה, כל ראש חודש, סעודת מצוה, אליה היו מוזמנים כל התושבים. גם אברהם רצה ללכת, הלך וישב בתחילת השולחן. בא אדם לבוש יפה, ניגש בעל הבית לאברהם ואמר לו - "זוז נא מעט, בא עוד אדם, ושוב - "אברהם, זוז נא מעט." וכך עד שכבר ישב בסוף השולחן על ספסל עץ.
את מיטב האוכל הניחו כמובן בחלק הראשון של השולחן, מה שזכה אברהם, היו שאריות בלבד. לא אמר דבר, ובסיום הערב קם והלך לביתו.
כעבור חודש, שוב הייתה סעודת מצווה, הפעם אברהם גלימה יפה בעליית הגג, ומגבעת תואמת ולאחר ניקוי, לבש אותה והלך. רק הגיע ניגש אליו הגביר, בירך אותו והושיבו בראש השולחן. הגישו את קערת המרק, לקח המולא את קצה הגלימה וטבל במרק ואמר לה - אכלי גלימה, כי בזכותך אני אוכל ארוחה. אותו דבר עשה לבשר, לאורז, לקינוח.
מקווה שהבנת טוב יותר באמצעות הדוגמא.
משפט זה מסביר בעצם שאל תסתכל על בנאדם או תשפוט אותו לפי החיצוניות שלו כי למשל יכול להיות דוגמא לקנקן: קנקן יפה בצבע זהב או מקושט אבל בפנים אם נסתכל יכול להיות שהוא יהה מגעיל ומלוכלך ופשוט תייחס את זה לאנשים. אנשים יכולים להיראות לך יפים ונחמדים אבל גם צריך לשפוט על פי האופי בעיקר ולא רק על היופי.
אל תסתכל על החיצוניות לפני שתגלה את הפנימיות. במילים אחרות: אל תשפוט בן אדם רק לפי המראה שלו או רק לפי איך שאתה רואה אותו מבחוץ עד שלא תכיר אותו מבפנים ותדע מה האופי שלו. (:
שצריך להיתכל לאופי של האנישים ולא על איך שהם ניראים