4 תשובות
מגן הדוד הוא הסמל שהיה במגניו של דוד המלך..
והפסים הכחולים מסמלים את חציית ים סוף
והפסים הכחולים מסמלים את חציית ים סוף
מהטלית, ומהמגן של דוד המלך
אנונימי
ורת מגן דוד הופיעה בתרבויות המזרח הרחוק לפני אלפי שנים, והיא משמשת בתרבויות המזרח עד היום, הן בצורת מגן דוד והן בצורתמגן דוד מופיע גם בתרבות המוסלמית. ואולם, במאות השנים האחרונות הוא הפך לסמל יהודי מובהק.
סמל זה הופיע לראשונה בהקשר יהודי כבר בתקופת הברזל, במאה ה-7 לפנה"ס, בחותם יהודי שנמצא בצידון. כמו כן הוא הופיע במספר בתי כנסת עתיקים בארץ ישראל בתקופת בית שני ואחריה, אך נראה שללא כל משמעות מיוחדת, שכן הוא הופיע לצד חותם שלמה (כוכב מחומש) וצלב קרס. בנוסף, הוא לא הופיע בין הסמלים היהודיים המובהקים של התקופה ההלניסטית. העדות הקדומה ביותר לסמל בספרות היהודית מופיעה בספרו של החכם הקראי יהודה בן אליהו הדסי במאה ה-12 בספרו "אשכול הכופר", שם בפרק רמ"ב הוא מוקיע את מעשי האנשים בעם שהפכו את סמל מגן דוד לפולחן: "ומלאכים שבעה לפני המזוזה נכתבים, מיכאל וגבריאל... וכו' ה' ישמרך וסימן זה הנקרא מגן דוד כתוב בכל מלאך ובסוף המזוזה...". אם כן, באותה תקופה היה זה סמל מיסטי על קמעות. על רבים היה מקובל שזהו האזכור הראשון של המושג "מגן דוד", אך חוקר הקבלה גרשם שלום קבע כי קדם לו פירוש לספר הקבלי "האלף-בית של המלאך מטטרון", שנתחבר בתקופת הגאונים.
דוד אלרואי, שהחשיב עצמו למשיח, שהיה במקור מהאזורים שככל הנראה היו עדיין בשליטה כוזרית במאה ה-12 (וייתכן שהיה ממוצא כוזרי בעצמו), היה כנראה האיש שהפך את הסמל המאגי "חותם שלמה" לסמל "מגן דוד" (על שמו), שמאז הפך לסמל המזוהה עם היהדות ולסמלהּ של מדינת ישראל.
החוקר אורי אופיר טוען שמקורו של המגן דוד הוא במנורת המשכן. מתחת לכל נר במנורה היה פרח, פרח זה נקרא ליליום קנדידום (המכונה בעברית שושן צחור). פרח זה במבט מלמעלה נראה כמגן דוד. במרכזו של הפרח היה נר, כך שהכהן הדליק נר במרכזו של מגן דוד, כך הדליק את שבעת הנרות. את המנורה הדליקו במשכן ובמקדש לאורך כל ההיסטוריה היהודית עד חורבן הבית השני, ומכאן קדמותו וחשיבותו של המגן דוד (1). חשיבות יתרה יש למגן דוד בכך שלדעת חז"ל את תבנית מנורת המשכן קבע אלוהים בעצמו (תלמוד בבלי מנחות, כט, א).
הזיהוי של מגן דוד עם היהדות החל בימי הביניים. בשנת 1354 העניק הקיסר קארל הרביעי ליהודי פראג את הזכות להרים דגל. היהודים בחרו בסמל של מגן דוד.
מהמאה ה-19 נפוץ הסמל מגן דוד גם בחותמות של יהודים ועל פרוכות של ארונות קודש.. גן דוד הינו אחת מהצורות השימושיות בהיכרות ראשונה של תלמידים בבית הספר היסודי ובבית הספר התיכון עם כללי הגאומטריה והטריגונומטריה, ומאפשר בקלות להדגים אלמנטים כגון דמיון משולשים, חפיפת משולשים, יחסים בין זוויות וצלעות. במרחב אוקלידי ניתן להגדיר מגן דוד כללי כשני משולשים חופפים, שצלעו של כל אחד מהם חוצה שתי צלעות של האחר. במקרה כזה, השטח המשותף הוא תמיד משושה.
קיימות מספר רב של כוכבים בני שישה קודקודים המקיימים את התנאים למעלה, ולא כולם נראים כמגן דוד המוכר לנו, שהוא למעשה מגן דוד משוכלל. מגן דוד כזה הוא שני משולשים שווי צלעות, המקיימים את תנאי החיתוכים שהוזכר לעיל, כך שהשטח המשותף הוא משושה משוכלל. מספר תרגילי גאומטריה קלאסיים מבוססים על מספר תכונות אלמנטריות של מגיני דוד משוכללים: חלוקה של כל אחת מצלעות המשולשים הגדולים לשלושה חלקים שווים, וקיום שתי זוויות בלבד: 60 מעלות ו-120 מעלות.
תרגיל בסיסי בטריגונומטריה מתייחס ליחס הגדלים בין מגן דוד החסום במגן דוד, ובין המגן דוד החוסם אותו; זאת כהכנה לתרגילים מורכבים יותר של משולש החסום במעגל. לפתרון התרגיל נדרשים רק שלושה משפטים טריגונומטריים: יחס בין צלעות במשולשים דומים מעידה על יחס בין המשולשים, משפט פיתגורס ומשפט הצלע מול זווית 30 מעלות במשולש ישר זווית.
כיכוב של מצולע דו מימדי או פאון תלת מימדי הוא שרטוט מחדש של הצלעות או הפאות, כך שבמקום לחבר בין שני קודקודים סמוכים, מחברים בין קודקודים בקפיצה כלשהי. כך למשל פנטגרם הוא הכיכוב היחידי של מחומש, ואילו מגן דויד הוא הכיכוב היחיד של משושה (בשני המקרים, על ידי מתיחת הצלע בין קודקוד לקודקוד שאחרי הסמוך לו). לכמה מצולעים יש כיכובים רבים - כך למשל למשובע יש שני כיכובים ולמתושע ארבעה. בנוסף, הכיכוב היחיד של תמניון הוא מגן-דויד תלת מימדי, המורכב משתי פירמידות משולשות.
סמל זה הופיע לראשונה בהקשר יהודי כבר בתקופת הברזל, במאה ה-7 לפנה"ס, בחותם יהודי שנמצא בצידון. כמו כן הוא הופיע במספר בתי כנסת עתיקים בארץ ישראל בתקופת בית שני ואחריה, אך נראה שללא כל משמעות מיוחדת, שכן הוא הופיע לצד חותם שלמה (כוכב מחומש) וצלב קרס. בנוסף, הוא לא הופיע בין הסמלים היהודיים המובהקים של התקופה ההלניסטית. העדות הקדומה ביותר לסמל בספרות היהודית מופיעה בספרו של החכם הקראי יהודה בן אליהו הדסי במאה ה-12 בספרו "אשכול הכופר", שם בפרק רמ"ב הוא מוקיע את מעשי האנשים בעם שהפכו את סמל מגן דוד לפולחן: "ומלאכים שבעה לפני המזוזה נכתבים, מיכאל וגבריאל... וכו' ה' ישמרך וסימן זה הנקרא מגן דוד כתוב בכל מלאך ובסוף המזוזה...". אם כן, באותה תקופה היה זה סמל מיסטי על קמעות. על רבים היה מקובל שזהו האזכור הראשון של המושג "מגן דוד", אך חוקר הקבלה גרשם שלום קבע כי קדם לו פירוש לספר הקבלי "האלף-בית של המלאך מטטרון", שנתחבר בתקופת הגאונים.
דוד אלרואי, שהחשיב עצמו למשיח, שהיה במקור מהאזורים שככל הנראה היו עדיין בשליטה כוזרית במאה ה-12 (וייתכן שהיה ממוצא כוזרי בעצמו), היה כנראה האיש שהפך את הסמל המאגי "חותם שלמה" לסמל "מגן דוד" (על שמו), שמאז הפך לסמל המזוהה עם היהדות ולסמלהּ של מדינת ישראל.
החוקר אורי אופיר טוען שמקורו של המגן דוד הוא במנורת המשכן. מתחת לכל נר במנורה היה פרח, פרח זה נקרא ליליום קנדידום (המכונה בעברית שושן צחור). פרח זה במבט מלמעלה נראה כמגן דוד. במרכזו של הפרח היה נר, כך שהכהן הדליק נר במרכזו של מגן דוד, כך הדליק את שבעת הנרות. את המנורה הדליקו במשכן ובמקדש לאורך כל ההיסטוריה היהודית עד חורבן הבית השני, ומכאן קדמותו וחשיבותו של המגן דוד (1). חשיבות יתרה יש למגן דוד בכך שלדעת חז"ל את תבנית מנורת המשכן קבע אלוהים בעצמו (תלמוד בבלי מנחות, כט, א).
הזיהוי של מגן דוד עם היהדות החל בימי הביניים. בשנת 1354 העניק הקיסר קארל הרביעי ליהודי פראג את הזכות להרים דגל. היהודים בחרו בסמל של מגן דוד.
מהמאה ה-19 נפוץ הסמל מגן דוד גם בחותמות של יהודים ועל פרוכות של ארונות קודש.. גן דוד הינו אחת מהצורות השימושיות בהיכרות ראשונה של תלמידים בבית הספר היסודי ובבית הספר התיכון עם כללי הגאומטריה והטריגונומטריה, ומאפשר בקלות להדגים אלמנטים כגון דמיון משולשים, חפיפת משולשים, יחסים בין זוויות וצלעות. במרחב אוקלידי ניתן להגדיר מגן דוד כללי כשני משולשים חופפים, שצלעו של כל אחד מהם חוצה שתי צלעות של האחר. במקרה כזה, השטח המשותף הוא תמיד משושה.
קיימות מספר רב של כוכבים בני שישה קודקודים המקיימים את התנאים למעלה, ולא כולם נראים כמגן דוד המוכר לנו, שהוא למעשה מגן דוד משוכלל. מגן דוד כזה הוא שני משולשים שווי צלעות, המקיימים את תנאי החיתוכים שהוזכר לעיל, כך שהשטח המשותף הוא משושה משוכלל. מספר תרגילי גאומטריה קלאסיים מבוססים על מספר תכונות אלמנטריות של מגיני דוד משוכללים: חלוקה של כל אחת מצלעות המשולשים הגדולים לשלושה חלקים שווים, וקיום שתי זוויות בלבד: 60 מעלות ו-120 מעלות.
תרגיל בסיסי בטריגונומטריה מתייחס ליחס הגדלים בין מגן דוד החסום במגן דוד, ובין המגן דוד החוסם אותו; זאת כהכנה לתרגילים מורכבים יותר של משולש החסום במעגל. לפתרון התרגיל נדרשים רק שלושה משפטים טריגונומטריים: יחס בין צלעות במשולשים דומים מעידה על יחס בין המשולשים, משפט פיתגורס ומשפט הצלע מול זווית 30 מעלות במשולש ישר זווית.
כיכוב של מצולע דו מימדי או פאון תלת מימדי הוא שרטוט מחדש של הצלעות או הפאות, כך שבמקום לחבר בין שני קודקודים סמוכים, מחברים בין קודקודים בקפיצה כלשהי. כך למשל פנטגרם הוא הכיכוב היחידי של מחומש, ואילו מגן דויד הוא הכיכוב היחיד של משושה (בשני המקרים, על ידי מתיחת הצלע בין קודקוד לקודקוד שאחרי הסמוך לו). לכמה מצולעים יש כיכובים רבים - כך למשל למשובע יש שני כיכובים ולמתושע ארבעה. בנוסף, הכיכוב היחיד של תמניון הוא מגן-דויד תלת מימדי, המורכב משתי פירמידות משולשות.
מטרת מגן דוד הופיעה בתרבויות המזרח הרחוק לפני אלפי שנים, והיא משמשת בתרבויות המזרח עד היום, הן בצורת מגן דוד והן בצורתמגן דוד מופיע גם בתרבות המוסלמית. ואולם, במאות השנים האחרונות הוא הפך לסמל יהודי מובהק.
סמל זה הופיע לראשונה בהקשר יהודי כבר בתקופת הברזל, במאה ה-7 לפנה"ס, בחותם יהודי שנמצא בצידון. כמו כן הוא הופיע במספר בתי כנסת עתיקים בארץ ישראל בתקופת בית שני ואחריה, אך נראה שללא כל משמעות מיוחדת, שכן הוא הופיע לצד חותם שלמה (כוכב מחומש) וצלב קרס. בנוסף, הוא לא הופיע בין הסמלים היהודיים המובהקים של התקופה ההלניסטית. העדות הקדומה ביותר לסמל בספרות היהודית מופיעה בספרו של החכם הקראי יהודה בן אליהו הדסי במאה ה-12 בספרו "אשכול הכופר", שם בפרק רמ"ב הוא מוקיע את מעשי האנשים בעם שהפכו את סמל מגן דוד לפולחן: "ומלאכים שבעה לפני המזוזה נכתבים, מיכאל וגבריאל... וכו' ה' ישמרך וסימן זה הנקרא מגן דוד כתוב בכל מלאך ובסוף המזוזה...". אם כן, באותה תקופה היה זה סמל מיסטי על קמעות. על רבים היה מקובל שזהו האזכור הראשון של המושג "מגן דוד", אך חוקר הקבלה גרשם שלום קבע כי קדם לו פירוש לספר הקבלי "האלף-בית של המלאך מטטרון", שנתחבר בתקופת הגאונים.
דוד אלרואי, שהחשיב עצמו למשיח, שהיה במקור מהאזורים שככל הנראה היו עדיין בשליטה כוזרית במאה ה-12 (וייתכן שהיה ממוצא כוזרי בעצמו), היה כנראה האיש שהפך את הסמל המאגי "חותם שלמה" לסמל "מגן דוד" (על שמו), שמאז הפך לסמל המזוהה עם היהדות ולסמלהּ של מדינת ישראל.
החוקר אורי אופיר טוען שמקורו של המגן דוד הוא במנורת המשכן. מתחת לכל נר במנורה היה פרח, פרח זה נקרא ליליום קנדידום (המכונה בעברית שושן צחור). פרח זה במבט מלמעלה נראה כמגן דוד. במרכזו של הפרח היה נר, כך שהכהן הדליק נר במרכזו של מגן דוד, כך הדליק את שבעת הנרות. את המנורה הדליקו במשכן ובמקדש לאורך כל ההיסטוריה היהודית עד חורבן הבית השני, ומכאן קדמותו וחשיבותו של המגן דוד (1). חשיבות יתרה יש למגן דוד בכך שלדעת חז"ל את תבנית מנורת המשכן קבע אלוהים בעצמו (תלמוד בבלי מנחות, כט, א).
הזיהוי של מגן דוד עם היהדות החל בימי הביניים. בשנת 1354 העניק הקיסר קארל הרביעי ליהודי פראג את הזכות להרים דגל. היהודים בחרו בסמל של מגן דוד.
מהמאה ה-19 נפוץ הסמל מגן דוד גם בחותמות של יהודים ועל פרוכות של ארונות קודש.. גן דוד הינו אחת מהצורות השימושיות בהיכרות ראשונה של תלמידים בבית הספר היסודי ובבית הספר התיכון עם כללי הגאומטריה והטריגונומטריה, ומאפשר בקלות להדגים אלמנטים כגון דמיון משולשים, חפיפת משולשים, יחסים בין זוויות וצלעות. במרחב אוקלידי ניתן להגדיר מגן דוד כללי כשני משולשים חופפים, שצלעו של כל אחד מהם חוצה שתי צלעות של האחר. במקרה כזה, השטח המשותף הוא תמיד משושה.
קיימות מספר רב של כוכבים בני שישה קודקודים המקיימים את התנאים למעלה, ולא כולם נראים כמגן דוד המוכר לנו, שהוא למעשה מגן דוד משוכלל. מגן דוד כזה הוא שני משולשים שווי צלעות, המקיימים את תנאי החיתוכים שהוזכר לעיל, כך שהשטח המשותף הוא משושה משוכלל. מספר תרגילי גאומטריה קלאסיים מבוססים על מספר תכונות אלמנטריות של מגיני דוד משוכללים: חלוקה של כל אחת מצלעות המשולשים הגדולים לשלושה חלקים שווים, וקיום שתי זוויות בלבד: 60 מעלות ו-120 מעלות.
תרגיל בסיסי בטריגונומטריה מתייחס ליחס הגדלים בין מגן דוד החסום במגן דוד, ובין המגן דוד החוסם אותו; זאת כהכנה לתרגילים מורכבים יותר של משולש החסום במעגל. לפתרון התרגיל נדרשים רק שלושה משפטים טריגונומטריים: יחס בין צלעות במשולשים דומים מעידה על יחס בין המשולשים, משפט פיתגורס ומשפט הצלע מול זווית 30 מעלות במשולש ישר זווית.
כיכוב של מצולע דו מימדי או פאון תלת מימדי הוא שרטוט מחדש של הצלעות או הפאות, כך שבמקום לחבר בין שני קודקודים סמוכים, מחברים בין קודקודים בקפיצה כלשהי. כך למשל פנטגרם הוא הכיכוב היחידי של מחומש, ואילו מגן דויד הוא הכיכוב היחיד של משושה (בשני המקרים, על ידי מתיחת הצלע בין קודקוד לקודקוד שאחרי הסמוך לו). לכמה מצולעים יש כיכובים רבים - כך למשל למשובע יש שני כיכובים ולמתושע ארבעה. בנוסף, הכיכוב היחיד של תמניון הוא מגן-דויד תלת מימדי, המורכב משתי פירמידות משולשות.
סמל זה הופיע לראשונה בהקשר יהודי כבר בתקופת הברזל, במאה ה-7 לפנה"ס, בחותם יהודי שנמצא בצידון. כמו כן הוא הופיע במספר בתי כנסת עתיקים בארץ ישראל בתקופת בית שני ואחריה, אך נראה שללא כל משמעות מיוחדת, שכן הוא הופיע לצד חותם שלמה (כוכב מחומש) וצלב קרס. בנוסף, הוא לא הופיע בין הסמלים היהודיים המובהקים של התקופה ההלניסטית. העדות הקדומה ביותר לסמל בספרות היהודית מופיעה בספרו של החכם הקראי יהודה בן אליהו הדסי במאה ה-12 בספרו "אשכול הכופר", שם בפרק רמ"ב הוא מוקיע את מעשי האנשים בעם שהפכו את סמל מגן דוד לפולחן: "ומלאכים שבעה לפני המזוזה נכתבים, מיכאל וגבריאל... וכו' ה' ישמרך וסימן זה הנקרא מגן דוד כתוב בכל מלאך ובסוף המזוזה...". אם כן, באותה תקופה היה זה סמל מיסטי על קמעות. על רבים היה מקובל שזהו האזכור הראשון של המושג "מגן דוד", אך חוקר הקבלה גרשם שלום קבע כי קדם לו פירוש לספר הקבלי "האלף-בית של המלאך מטטרון", שנתחבר בתקופת הגאונים.
דוד אלרואי, שהחשיב עצמו למשיח, שהיה במקור מהאזורים שככל הנראה היו עדיין בשליטה כוזרית במאה ה-12 (וייתכן שהיה ממוצא כוזרי בעצמו), היה כנראה האיש שהפך את הסמל המאגי "חותם שלמה" לסמל "מגן דוד" (על שמו), שמאז הפך לסמל המזוהה עם היהדות ולסמלהּ של מדינת ישראל.
החוקר אורי אופיר טוען שמקורו של המגן דוד הוא במנורת המשכן. מתחת לכל נר במנורה היה פרח, פרח זה נקרא ליליום קנדידום (המכונה בעברית שושן צחור). פרח זה במבט מלמעלה נראה כמגן דוד. במרכזו של הפרח היה נר, כך שהכהן הדליק נר במרכזו של מגן דוד, כך הדליק את שבעת הנרות. את המנורה הדליקו במשכן ובמקדש לאורך כל ההיסטוריה היהודית עד חורבן הבית השני, ומכאן קדמותו וחשיבותו של המגן דוד (1). חשיבות יתרה יש למגן דוד בכך שלדעת חז"ל את תבנית מנורת המשכן קבע אלוהים בעצמו (תלמוד בבלי מנחות, כט, א).
הזיהוי של מגן דוד עם היהדות החל בימי הביניים. בשנת 1354 העניק הקיסר קארל הרביעי ליהודי פראג את הזכות להרים דגל. היהודים בחרו בסמל של מגן דוד.
מהמאה ה-19 נפוץ הסמל מגן דוד גם בחותמות של יהודים ועל פרוכות של ארונות קודש.. גן דוד הינו אחת מהצורות השימושיות בהיכרות ראשונה של תלמידים בבית הספר היסודי ובבית הספר התיכון עם כללי הגאומטריה והטריגונומטריה, ומאפשר בקלות להדגים אלמנטים כגון דמיון משולשים, חפיפת משולשים, יחסים בין זוויות וצלעות. במרחב אוקלידי ניתן להגדיר מגן דוד כללי כשני משולשים חופפים, שצלעו של כל אחד מהם חוצה שתי צלעות של האחר. במקרה כזה, השטח המשותף הוא תמיד משושה.
קיימות מספר רב של כוכבים בני שישה קודקודים המקיימים את התנאים למעלה, ולא כולם נראים כמגן דוד המוכר לנו, שהוא למעשה מגן דוד משוכלל. מגן דוד כזה הוא שני משולשים שווי צלעות, המקיימים את תנאי החיתוכים שהוזכר לעיל, כך שהשטח המשותף הוא משושה משוכלל. מספר תרגילי גאומטריה קלאסיים מבוססים על מספר תכונות אלמנטריות של מגיני דוד משוכללים: חלוקה של כל אחת מצלעות המשולשים הגדולים לשלושה חלקים שווים, וקיום שתי זוויות בלבד: 60 מעלות ו-120 מעלות.
תרגיל בסיסי בטריגונומטריה מתייחס ליחס הגדלים בין מגן דוד החסום במגן דוד, ובין המגן דוד החוסם אותו; זאת כהכנה לתרגילים מורכבים יותר של משולש החסום במעגל. לפתרון התרגיל נדרשים רק שלושה משפטים טריגונומטריים: יחס בין צלעות במשולשים דומים מעידה על יחס בין המשולשים, משפט פיתגורס ומשפט הצלע מול זווית 30 מעלות במשולש ישר זווית.
כיכוב של מצולע דו מימדי או פאון תלת מימדי הוא שרטוט מחדש של הצלעות או הפאות, כך שבמקום לחבר בין שני קודקודים סמוכים, מחברים בין קודקודים בקפיצה כלשהי. כך למשל פנטגרם הוא הכיכוב היחידי של מחומש, ואילו מגן דויד הוא הכיכוב היחיד של משושה (בשני המקרים, על ידי מתיחת הצלע בין קודקוד לקודקוד שאחרי הסמוך לו). לכמה מצולעים יש כיכובים רבים - כך למשל למשובע יש שני כיכובים ולמתושע ארבעה. בנוסף, הכיכוב היחיד של תמניון הוא מגן-דויד תלת מימדי, המורכב משתי פירמידות משולשות.