14 תשובות
דריסה אני נדרסתי
שחזרתי בשאלה.
האישיות שלך נבנית מאירועים שקרו סביבך, לא רק מאירוע אחד
כשסבא שלני נפטר, היינו נורא מחוברים ומאז איבדתי תקווה ואני פסימית
יציאה מהארון זה האירוע המרכזי בחיי כרגע
אבל המפקד צודק - האישיות שלך נבנית מהרבה אירועים בחיים לא מאחד
אבל המפקד צודק - האישיות שלך נבנית מהרבה אירועים בחיים לא מאחד
שהכרתי חברים שבאמת אוהבים אותי, שהם באמת איתי בגלל מי שאני.
שואל השאלה:
אבל יש אחד שהכי זכור...
אבל יש אחד שהכי זכור...
אנונימית
זה היה אירוע מתמשך כזה.. היו בו הרבה רגעים משמעותיים, אמנם זה היה אירוע רע מאוד שאני מושפע ממנו עד היום, אבל כנראה ש'צריך להרוס כדי לבנות' את האישיות שלי
כשעשו עלי חרם
פעם הייתי פגיעה ודי תמימה
עכשיו אני חזקה ומאוד עצמאית
לא נותנת לאף אחד לפגוע בי
פעם הייתי פגיעה ודי תמימה
עכשיו אני חזקה ומאוד עצמאית
לא נותנת לאף אחד לפגוע בי
שינה אותי, לא את החיים שלי.
וכתבתי פעם איפשהו את זה, אבל עדיין.
סיפור ארוך.
לפני כמה שנים פגעתי במישהי תקופה ארוכה, כי התחברה לחברה הכי טובה שלי. ואני חתיכת קנאית מסריחה.
כל יום אכלתי את עצמי שאני חרא ולא ידעתי איך לצאת מזה.
מי שפגעתי בה הייתה בשכבה מתחתי, הבחורה הכי מגניבה שיש, שכלום לא חסר לה. כל בית הספר רצה להתחבר אליה, כולל חברות שלי - ונשארתי בודדה. לא שנאתי אותה, פשוט רציתי שהיא תתרחק מהם.
הקטע שיש לי חתיכת פה ולא חסכתי ממנה כלום. הכי נהניתי לעבור ליד חברות שלי ולומר להם "יאלה, גם כן מתחברות לבנות מהרחוב". זרקתי לה הערות עוקצניות ומיררתי לה את החיים.
אני לא אדם כזה אבל זה היה גדול וחזק ממני והייתי קטנה ומפגרת.
יום אחד לקחתי את חברה שלי לשיחה ואמרתי לה שזה או אני או החברה החדשה הדפקט שלה.
שתי שיעורים ישבנו בחוץ והיא סיפרה לי את הסיפור חיים הכי מזעזע ששמעתי אי פעם על מישהי.
איך הילדה שפגעתי בה ישנה כל לילה ברחוב, ונוסעת בערב לעיר אחרת כדי שלא יכירו אותה. איך היא באה מטופחת לבית ספר אחרי שהיא לילה שלם בחורף (!) הייתה בגג של בניין. נטושה. ילדה בת 14.
שההורים שלה ישנים בשלווה אחרי שהם סילקו את הילדה שלהם לרחוב (כמובן אחרי שהיא ניקתה, סידרה והכינה לכולם אוכל).
חברה שלי סיפרה לי שהמנהלת ביקשה ממנה להתחבר אליה ולעזור לה, לכן היא ישנה אצלה הרבה. היא סיפרה לי שחברה שלה הילדה הכי גאה שיש בעולם, ולכן היא לא מוכנה שיעזרו לה.
בחיים לא כאב לי ככה.
אני. אני. אני. זאת שמתיימרת לעזור לכולם ולאהוב, זאת שכולם חושבים שהיא הכי נדיבה בעולם, הכי עוזרת ותומכת ועם לב רחב. כן. אני הייתי עסוקה בלהרוס למישהי את המקום היחידי בעולם שבו אהבו אותה. לעשות לה פרצופים. להסביר לה איך גם פה שונאים אותה. לאגד נגדה בנות.
עליתי למדרגות של בית הספר ובכיתי את חיי. בכיתי כמו שלא בכיתי אף פעם. הלב שלי נשבר ושנאתי את עצמי.
לקח לי חצי שנה לצאת מזה.
התפללתי עליה כל יום שהיא תהיה מאושרת, שהחיים שלה יהיו יפים, ושאנשים יאהבו אותה תמיד.
למדתי לא לשפוט אף אחד, ולא להציק לאף אחד בגלל שלא בא לי עליו.
גדלתי, התחשלתי.
אני רוצה שתלמדו מהסיפור שלי. מאחורי כל אדם יש סיפור. בואו נפסיק לפגוע באנשים גם אם נראים לנו חסינים.
לא ביקשתי ממנה סליחה עדיין, כי אני מאמינה שלא יהיה לה נעים אם אני אדע מהסיפור. (כאילו ביקשתי בקטנה, אבל בקטע של בואי נפסיק לריב ולא בקטע של סליחה עמוקה)
עברו כמה שנים מאז.
היא כבר בשלב אחר בחיים, וגם אני.
מידי פעם אני רואה אותה ברחוב ולא אומרת כלום. גם היא לא מזהה אותי.
אבל אני חולמת שיום אחד אני אאזור אומץ ואעשה משהו.
וכתבתי פעם איפשהו את זה, אבל עדיין.
סיפור ארוך.
לפני כמה שנים פגעתי במישהי תקופה ארוכה, כי התחברה לחברה הכי טובה שלי. ואני חתיכת קנאית מסריחה.
כל יום אכלתי את עצמי שאני חרא ולא ידעתי איך לצאת מזה.
מי שפגעתי בה הייתה בשכבה מתחתי, הבחורה הכי מגניבה שיש, שכלום לא חסר לה. כל בית הספר רצה להתחבר אליה, כולל חברות שלי - ונשארתי בודדה. לא שנאתי אותה, פשוט רציתי שהיא תתרחק מהם.
הקטע שיש לי חתיכת פה ולא חסכתי ממנה כלום. הכי נהניתי לעבור ליד חברות שלי ולומר להם "יאלה, גם כן מתחברות לבנות מהרחוב". זרקתי לה הערות עוקצניות ומיררתי לה את החיים.
אני לא אדם כזה אבל זה היה גדול וחזק ממני והייתי קטנה ומפגרת.
יום אחד לקחתי את חברה שלי לשיחה ואמרתי לה שזה או אני או החברה החדשה הדפקט שלה.
שתי שיעורים ישבנו בחוץ והיא סיפרה לי את הסיפור חיים הכי מזעזע ששמעתי אי פעם על מישהי.
איך הילדה שפגעתי בה ישנה כל לילה ברחוב, ונוסעת בערב לעיר אחרת כדי שלא יכירו אותה. איך היא באה מטופחת לבית ספר אחרי שהיא לילה שלם בחורף (!) הייתה בגג של בניין. נטושה. ילדה בת 14.
שההורים שלה ישנים בשלווה אחרי שהם סילקו את הילדה שלהם לרחוב (כמובן אחרי שהיא ניקתה, סידרה והכינה לכולם אוכל).
חברה שלי סיפרה לי שהמנהלת ביקשה ממנה להתחבר אליה ולעזור לה, לכן היא ישנה אצלה הרבה. היא סיפרה לי שחברה שלה הילדה הכי גאה שיש בעולם, ולכן היא לא מוכנה שיעזרו לה.
בחיים לא כאב לי ככה.
אני. אני. אני. זאת שמתיימרת לעזור לכולם ולאהוב, זאת שכולם חושבים שהיא הכי נדיבה בעולם, הכי עוזרת ותומכת ועם לב רחב. כן. אני הייתי עסוקה בלהרוס למישהי את המקום היחידי בעולם שבו אהבו אותה. לעשות לה פרצופים. להסביר לה איך גם פה שונאים אותה. לאגד נגדה בנות.
עליתי למדרגות של בית הספר ובכיתי את חיי. בכיתי כמו שלא בכיתי אף פעם. הלב שלי נשבר ושנאתי את עצמי.
לקח לי חצי שנה לצאת מזה.
התפללתי עליה כל יום שהיא תהיה מאושרת, שהחיים שלה יהיו יפים, ושאנשים יאהבו אותה תמיד.
למדתי לא לשפוט אף אחד, ולא להציק לאף אחד בגלל שלא בא לי עליו.
גדלתי, התחשלתי.
אני רוצה שתלמדו מהסיפור שלי. מאחורי כל אדם יש סיפור. בואו נפסיק לפגוע באנשים גם אם נראים לנו חסינים.
לא ביקשתי ממנה סליחה עדיין, כי אני מאמינה שלא יהיה לה נעים אם אני אדע מהסיפור. (כאילו ביקשתי בקטנה, אבל בקטע של בואי נפסיק לריב ולא בקטע של סליחה עמוקה)
עברו כמה שנים מאז.
היא כבר בשלב אחר בחיים, וגם אני.
מידי פעם אני רואה אותה ברחוב ולא אומרת כלום. גם היא לא מזהה אותי.
אבל אני חולמת שיום אחד אני אאזור אומץ ואעשה משהו.
אנונימית
היום. ה9.7.16
היום בו גיליתי שהרגשות שלי לאהבת חיי הדדיים
היום בו גיליתי שהרגשות שלי לאהבת חיי הדדיים
שהוא נכנס לי לחיים
וכשהוא יצא לי מהחיים.
וכשהוא יצא לי מהחיים.
אנונימית
idk.
כשאבא שלי חלה בסרטן
באותו הנושא: