3 תשובות
מסעי הצלב הם סדרת מסעות צבאיים שיזמו האפיפיורים הנוצריים בין המאה ה-11 והמאה ה-13. הם החלו כניסיונות לכבוש את ירושלים מן המוסלמים ולהביאה תחת שלטון נוצרי, אך הפכו למלחמות טריטוריאליות. המשתתפים במסעות אלה קרויים צלבנים.
במובן רחב יותר "מסע צלב" הוא כינוי למלחמה מסיבות דתיות, כגון הרקונקיסטה, שבה כבשו הנוצרים בחזרה את ספרד מידי המוסלמים, מסעות צלב נגד האומות הלא-נוצריות בצפון אירופה, כגון הליטאים, ומסעות נגד כופרים, כגון המלחמה בבוהמיה בין 1418 - 1487. כיום משמש הביטוי "מסע צלב" ככינוי לכל מסע תעמולתי או מלחמתי מסיבות דתיות או אידאולוגיות, המשתמש בלהט האמונה ככלי לקידום מטרותיו.
במובן רחב יותר "מסע צלב" הוא כינוי למלחמה מסיבות דתיות, כגון הרקונקיסטה, שבה כבשו הנוצרים בחזרה את ספרד מידי המוסלמים, מסעות צלב נגד האומות הלא-נוצריות בצפון אירופה, כגון הליטאים, ומסעות נגד כופרים, כגון המלחמה בבוהמיה בין 1418 - 1487. כיום משמש הביטוי "מסע צלב" ככינוי לכל מסע תעמולתי או מלחמתי מסיבות דתיות או אידאולוגיות, המשתמש בלהט האמונה ככלי לקידום מטרותיו.
הם היו נוצרים שבמהלך מסעם כבשו ערים חשובות, עיקר כיבושם היה ירושלים ובאזור גם עשו מבצרים ( זה כל מה שאני זוכר)
קבוצות של לוחמים נוצרים ובני /בנות לווייתם, שיצאו מארצות אירופה והגיעו לארץ במאות ה-11-14 לספירה.
הצלבנים יצאו למסעותיהם כדי להשתלט על קברו של יֵשוּע בירושלים ולהשליט בעיר שלטון נוצרי.
הצלבנים הונהגו על ידי מלכים ובני אצולה, וייסדו בארץ ממלכות שהחזיקו מעמד כ- 200 שנה.
עבור היהודים היה במסעי הצלב משום אסון. דרכם של הצלבנים אל ארץ הקודש הייתה זרועה בדם יהודי, הן על ידי הצלבנים עצמם, אבל יותר מכך על ידי קבוצות עממיות שצעדו בעקבות הצלבנים. כך בקיץ ד'תתנ"ו (1096) חרבו הקהילות המרכזיות של גרמניה כאשר ערי הרינוס: שפייר, וורמס ומיינץ (או שפירא, ורמיזא ומגנצא - כפי שנקראו בידי היהודים), מותקפות בידי המון מוסת. הניסיונות להציל את היהודים כשלו ואלפים רבים (כל יהודי הקהילות) מסרו את נפשם על קידוש השם אם על ידי כך שנרצחו ואם על ידי כך שהתאבדו ובלבד שלא יעברו על דתם. בקהילות שונות הוכרחו היהודים לקבל את הנצרות ועשו זאת בדרך כלל למראית עין עד יעבור זעם. קהילות נוספות על אלה מאזור הרינוס, בגרמניה ובארצות אחרות כמו צרפת ואיטליה חרבו. באנגליה בשנת 1099 יצאו צלבנים יחד עם המון משולהב וצרו על בתי היהודים, אשר ברחו למצודת יורק והתבצרו בה, וכשהבינו שגורלם נחרץ העדיפו לבצע התאבדות קולקטיבית מאשר ליפול בידי האספסוף. כמו כן נטבחו יהודים על ידי הצלבנים בארץ ישראל ובסוריה.
מעשי הזוועה של הצלבנים החריפו את מצבם של היהודים שהיה גרוע ממילא. מצבם החברתי החמיר וההגבלות החוקיות עליהם הפכו לחמורות יותר ותכופות יותר בכל רחבי העולם הנוצרי. מסעי הצלב הכינו את הרקע לחקיקה האנטי יהודית של האפיפיור אינוצנטיוס השלישי, שהייתה נקודת תפנית בהיסטוריה היהודית בימי הביניים.
בספרות האשכנזית אודות אירועי תתנ"ו, ובעיקר בפיוט ובתפילה, הושם הדגש על קידוש השם - יהודים אשר העדיפו למות ולעתים אף להרוג את בני ביתם, מאשר להמיר דתם לנצרות. מקדשי השם אלו זכו להערכה מרובה ביהדות.
הצלבנים יצאו למסעותיהם כדי להשתלט על קברו של יֵשוּע בירושלים ולהשליט בעיר שלטון נוצרי.
הצלבנים הונהגו על ידי מלכים ובני אצולה, וייסדו בארץ ממלכות שהחזיקו מעמד כ- 200 שנה.
עבור היהודים היה במסעי הצלב משום אסון. דרכם של הצלבנים אל ארץ הקודש הייתה זרועה בדם יהודי, הן על ידי הצלבנים עצמם, אבל יותר מכך על ידי קבוצות עממיות שצעדו בעקבות הצלבנים. כך בקיץ ד'תתנ"ו (1096) חרבו הקהילות המרכזיות של גרמניה כאשר ערי הרינוס: שפייר, וורמס ומיינץ (או שפירא, ורמיזא ומגנצא - כפי שנקראו בידי היהודים), מותקפות בידי המון מוסת. הניסיונות להציל את היהודים כשלו ואלפים רבים (כל יהודי הקהילות) מסרו את נפשם על קידוש השם אם על ידי כך שנרצחו ואם על ידי כך שהתאבדו ובלבד שלא יעברו על דתם. בקהילות שונות הוכרחו היהודים לקבל את הנצרות ועשו זאת בדרך כלל למראית עין עד יעבור זעם. קהילות נוספות על אלה מאזור הרינוס, בגרמניה ובארצות אחרות כמו צרפת ואיטליה חרבו. באנגליה בשנת 1099 יצאו צלבנים יחד עם המון משולהב וצרו על בתי היהודים, אשר ברחו למצודת יורק והתבצרו בה, וכשהבינו שגורלם נחרץ העדיפו לבצע התאבדות קולקטיבית מאשר ליפול בידי האספסוף. כמו כן נטבחו יהודים על ידי הצלבנים בארץ ישראל ובסוריה.
מעשי הזוועה של הצלבנים החריפו את מצבם של היהודים שהיה גרוע ממילא. מצבם החברתי החמיר וההגבלות החוקיות עליהם הפכו לחמורות יותר ותכופות יותר בכל רחבי העולם הנוצרי. מסעי הצלב הכינו את הרקע לחקיקה האנטי יהודית של האפיפיור אינוצנטיוס השלישי, שהייתה נקודת תפנית בהיסטוריה היהודית בימי הביניים.
בספרות האשכנזית אודות אירועי תתנ"ו, ובעיקר בפיוט ובתפילה, הושם הדגש על קידוש השם - יהודים אשר העדיפו למות ולעתים אף להרוג את בני ביתם, מאשר להמיר דתם לנצרות. מקדשי השם אלו זכו להערכה מרובה ביהדות.
באותו הנושא: