12 תשובות
פשוט כשאת לא אוהבת את עצמך.. שאת רואה בנות אחרות...
וכל מיני דברים קטנים גורמים לך להרגיש כל כך נורא עם עצמך.
אם הייתי מחלימה הייתי מספרת לך.
וכל מיני דברים קטנים גורמים לך להרגיש כל כך נורא עם עצמך.
אם הייתי מחלימה הייתי מספרת לך.
אנונימית
^אנונימית מאמינים בך!
את תנצחי.
את תנצחי.
אז לא ידעתי בכלל מה זה הפרעת אכילה, הייתי פשוט אובססיבית למראה שלי שכל כך שנאתי, קינאתי והשוואתי את עצמי לאחרות, ואמרתי טוב מעכשיו "נאכל" דברים "בריאים", אז הורדתי הכל ובבוקר הייתי אוכלת קורנפלקס וחלב בצהרים וערב יוגורט או סלט, שזה בערך 500 קלוריות ליום, כל יום.
אז לא ידעתי שזה לא בסדר עד שהיה לנו סדנה על זה, והבנתי שיש הפרעה כזאת, אבל המשכתי לאכול ככה.
עברתי לבית ספר אחר שלא רציתי בכלל עם ילדים ששנאתי כל כך, סבלתי כל כך הרבה שם מהמבטים של הילדים שאני שנאתי מהעבר (בחוג) והסתכלתי על הבנות שם שהיו יותר רזות ממני ובלי לשים לב הדרדרתי לאנורקסיה והפסקתי לאכול או לאכול ממש מעט ולעשות *המון!* ספורט ביום, 5-8 שעות אופניים, הליכה, במתקני כושר בבית, ירדתי 7 קילו בחודש ולקחתי משלשלים כל הזמן.
עכשיו נגמלתי מהם, אבל אני עדיין אנורקסית.
אמנם לא בתת משקל עדיין כי בגלל האישפוז עליתי חזרה אבל אני עדיין בהפרעת אכילה.
אל תנסי בכלל להיכנס לזה למרות שזה בכלל מחלה נפשית את לא יכולה פשוט לרצות אותה, ותאמיני שאת לא רוצה מחלה שתגרום לך לפתח חרדות חברתיות ואז תתחילי להתבודד מחברים שלך ולשקוע בדיכאון, להיות אובססיבית למראה שלך ול100 הקלוריות שהכנסת לגוף, מצפון 24/7 על סלט קטן שאכלת בכלל שהכריחו אותך, אובססיה למשלים, נשירת שיער, ציפורניים, שיניים רקובות, חלשה! היתעלפויות, עצמות חלשות מאד, חייורת כל הזמן ובקיצור, זה ידפוק לך את החיים.
וגם אם תגידי לעצמך אני לא יהיה כמו כולן, אני יאכל קצת יותר כדי שיהיה בריא או שאני ירעיב ויאכל ממש קצת ואיהיה אנורקסית עד שאני אגיע למשקל שאני רוצה ואז אני אצא מזה ואני יהיה מאושרת והכל יהיה ורוד, זאת אשליה.
אצל כמעט כולן זה התחיל ככה, אבל את מגיעה למשקל היעד שלך אבל מרוב שהראש שלך נדפק את עדיין שונאת את עצמך וחושבת שאת שמנה.
אז לא ידעתי שזה לא בסדר עד שהיה לנו סדנה על זה, והבנתי שיש הפרעה כזאת, אבל המשכתי לאכול ככה.
עברתי לבית ספר אחר שלא רציתי בכלל עם ילדים ששנאתי כל כך, סבלתי כל כך הרבה שם מהמבטים של הילדים שאני שנאתי מהעבר (בחוג) והסתכלתי על הבנות שם שהיו יותר רזות ממני ובלי לשים לב הדרדרתי לאנורקסיה והפסקתי לאכול או לאכול ממש מעט ולעשות *המון!* ספורט ביום, 5-8 שעות אופניים, הליכה, במתקני כושר בבית, ירדתי 7 קילו בחודש ולקחתי משלשלים כל הזמן.
עכשיו נגמלתי מהם, אבל אני עדיין אנורקסית.
אמנם לא בתת משקל עדיין כי בגלל האישפוז עליתי חזרה אבל אני עדיין בהפרעת אכילה.
אל תנסי בכלל להיכנס לזה למרות שזה בכלל מחלה נפשית את לא יכולה פשוט לרצות אותה, ותאמיני שאת לא רוצה מחלה שתגרום לך לפתח חרדות חברתיות ואז תתחילי להתבודד מחברים שלך ולשקוע בדיכאון, להיות אובססיבית למראה שלך ול100 הקלוריות שהכנסת לגוף, מצפון 24/7 על סלט קטן שאכלת בכלל שהכריחו אותך, אובססיה למשלים, נשירת שיער, ציפורניים, שיניים רקובות, חלשה! היתעלפויות, עצמות חלשות מאד, חייורת כל הזמן ובקיצור, זה ידפוק לך את החיים.
וגם אם תגידי לעצמך אני לא יהיה כמו כולן, אני יאכל קצת יותר כדי שיהיה בריא או שאני ירעיב ויאכל ממש קצת ואיהיה אנורקסית עד שאני אגיע למשקל שאני רוצה ואז אני אצא מזה ואני יהיה מאושרת והכל יהיה ורוד, זאת אשליה.
אצל כמעט כולן זה התחיל ככה, אבל את מגיעה למשקל היעד שלך אבל מרוב שהראש שלך נדפק את עדיין שונאת את עצמך וחושבת שאת שמנה.
אנונימית 16
זה התחיל שעליתי 4-5 קילו בערך, ואני שקלתי בערך 39 ואני הייתי רזה אבל לא ראיתי את זה.
אף פעם לא אהבתי והייתי שלמה עם הגוף שלי ואני גם לא חושבת שזה יקרה בעתיד, תמיד קינאתי בבנות שאוהבות את עצמן ויש להן גוף יפה.
אני נכנסתי לפאניקה וכל כך פחדתי להשמין עוד יותר, כל כך קינאתי בחברות שלי שהן רזות ולא משמינות לא משנה מה הן אוכלות.
יש לי מחלה בבלוטת התריס שגורמת לי להשמין ברמה קיצונית ולרדת ברמה קיצונית, כן. מבאס.
אני התחלתי לדחוף אצבעות כי חשבתי שזה יעזור לי לרדת במשקל, וזה כבר הפך להיות ההרגל שלי כל פעם אחרי הארוחה הקטנה, הייתי סופרת קלוריות וכל דבר קטן שהייתי אוכלת אפילו סוכריות, לוקחת אוכל לבית הספר וזורקת אותו לפח, כל יום הייתי עולה על המשקל ורק רוצה למות.
הייתי אובססיבית לרזון ברמה קיצונית, ואני כל יום מסתכלת במראה ולא אוהבת את מה שאני רואה ובוכה.
נכנסתי לדיכאון ולא הלכתי לבית הספר, הייתי כל היום בבית, מקיאה, בוכה, וסובלת.
לפעמים לא הייתי אוכלת בכלל כל היום, כי לא היה לי חשק לכלום.
היו ימים שהייתי מתעלפת ומרגישה חולשה למשך כל היום ונשארת במיטה כל היום.
לא סיפרתי לאף אחד כי התביישתי בזה ופחדתי שיקחו אותי לאישפוז ויגלו לכולם.
יום אחד התעלפתי בשירותים ופשוט שכבתי על הרצפה במשך חצי שעה לא יכולתי לזוז, הרגשתי נורא והבנתי שהמצב שלי פשוט אבוד, והתחלתי לנסות לחזור למשקל בריא ולהיות יותר בריאה, ניסיתי לחזור לעצמי לאט לאט והצלחתי לצאת מזה לבד איכשהו.
עדיין יש לי הפרעות אכילה ואני מנסה לצאת מזה, סליחה על החפירה.
ותודה על השאלה.
אף פעם לא אהבתי והייתי שלמה עם הגוף שלי ואני גם לא חושבת שזה יקרה בעתיד, תמיד קינאתי בבנות שאוהבות את עצמן ויש להן גוף יפה.
אני נכנסתי לפאניקה וכל כך פחדתי להשמין עוד יותר, כל כך קינאתי בחברות שלי שהן רזות ולא משמינות לא משנה מה הן אוכלות.
יש לי מחלה בבלוטת התריס שגורמת לי להשמין ברמה קיצונית ולרדת ברמה קיצונית, כן. מבאס.
אני התחלתי לדחוף אצבעות כי חשבתי שזה יעזור לי לרדת במשקל, וזה כבר הפך להיות ההרגל שלי כל פעם אחרי הארוחה הקטנה, הייתי סופרת קלוריות וכל דבר קטן שהייתי אוכלת אפילו סוכריות, לוקחת אוכל לבית הספר וזורקת אותו לפח, כל יום הייתי עולה על המשקל ורק רוצה למות.
הייתי אובססיבית לרזון ברמה קיצונית, ואני כל יום מסתכלת במראה ולא אוהבת את מה שאני רואה ובוכה.
נכנסתי לדיכאון ולא הלכתי לבית הספר, הייתי כל היום בבית, מקיאה, בוכה, וסובלת.
לפעמים לא הייתי אוכלת בכלל כל היום, כי לא היה לי חשק לכלום.
היו ימים שהייתי מתעלפת ומרגישה חולשה למשך כל היום ונשארת במיטה כל היום.
לא סיפרתי לאף אחד כי התביישתי בזה ופחדתי שיקחו אותי לאישפוז ויגלו לכולם.
יום אחד התעלפתי בשירותים ופשוט שכבתי על הרצפה במשך חצי שעה לא יכולתי לזוז, הרגשתי נורא והבנתי שהמצב שלי פשוט אבוד, והתחלתי לנסות לחזור למשקל בריא ולהיות יותר בריאה, ניסיתי לחזור לעצמי לאט לאט והצלחתי לצאת מזה לבד איכשהו.
עדיין יש לי הפרעות אכילה ואני מנסה לצאת מזה, סליחה על החפירה.
ותודה על השאלה.
אנונימי
שאלת מקודם וכתבתי תשובה מפורטת והיא נמחקה משום מה, לצערי... ככה שאקצר:
גיל 12, גירושים של ההורים, חוסר שליטה בחיים, התעסקות כפייתית באוכל התחילה... הגעתי ל-35 קילו והייתי במצב של סכנת חיים. מה שהציל אותי זה אשפוז ממושך, טיפולים, תרופות והרצון לחיות.
גיל 12, גירושים של ההורים, חוסר שליטה בחיים, התעסקות כפייתית באוכל התחילה... הגעתי ל-35 קילו והייתי במצב של סכנת חיים. מה שהציל אותי זה אשפוז ממושך, טיפולים, תרופות והרצון לחיות.
שואל השאלה:
כולכן מדהימות אתן יפות בדיוק כפי שאתן ואתן לא צריכות להשתנות.
ואני מקווה שתהיו מאושרות כי מגיע לכן 3>
כולכן מדהימות אתן יפות בדיוק כפי שאתן ואתן לא צריכות להשתנות.
ואני מקווה שתהיו מאושרות כי מגיע לכן 3>
אנונימית
אצלי זה יתחיל שראיתי את כל הבנות הרזות, כל התמונות, לחץ חברתי... לפעמים לא הייתי מתקלחת כי התביישתי להיות לבד אפילו בגוף שלי... הייתי מקיאה, לוקחת משלשלים, עושה ספורט מופרז גם אם זה אמצע הלילה, עושה המון צומות. פעם לא אכלתי כלום 5 ימים... זה החלים שהתחלתי טיפול בהפרעות אכילה והבנתי שאני הורסת לעצמי את הגוף, הגדילה והפוריות... אני לא יכולה להגיד סופית שהחלמתי, לא הקאתי חצי שנה אבל לפעמים אני לא אוכלת, מוותרת על ארוחה, סופרת קלוריות כל יום, לפעמים אני מתביישת לצאת מהבית ולהתקלח, לאכול ליד אנשים, להיות עם בגדים קצרים... אני לוקחת כדורים נגד התקפי אכילה ודיכאון וכל ומנסה לעבוד על ההפרעות אכילה והדימוי עצמי שלי:-)
אנונימית
זה התחיל שמגיל 11 ככה כבר התחילו לי בעיות דימוי עצמי נמוך, והמשיך לשנאה עצמית.. אחר כך עברתי כל מיני משברים שגרמו למצב הנפשי שלי גם לרדת (גירושים, מעבר דירה לעיר אחרת.. ועוד כמה) וערבוב של הכל ביחד פיתח לי את ההפרעת אכילה לאט לאט במשך 3 שנים שבהן השמנתי ורזיתי, ואז התחלתי לעשות הרבה דיאטות אפילו גם כשהייתי במשקל תקין לגמרי. אף פעם לא ממש רזיתי וזה לא התפתח לי להפרעת אכילה ממש, רק דיאטה בקטנה כזה.
בגיל 14 ההפרעת אכילה ממש התפרצה כשהשנאה עצמית התגברה, והתחלתי להקיא. הקאתי חודשיים שלוש כל יום בערך 4 פעמים ביום. נכנסתי לבולימיה ואף אחד לא ידע על זה. הסדר יום שלי היה בערך: בליסה הקאה בליסה הקאה בליסה הקאה... ובליסה זה לא צלחת אורז, זה סיר שלם של אורז. שתביני כמה אכלתי. אה וכמובן שהבולימיה גרמה להדרדרות רצינית במצב הנפשי (והגופני) שלי. הייתי המון דיכאונית וגם לפעמים אובדנית.. הרגשתי מאוד לבד ואבודה בסיפור הזה.
יום אחד אמא שלי גילתה את ההקאות, את בטח מנחשת- המון בכי המון בלבול ותסכול וחוסר אונים.. הבטחתי לה שאני מפסיקה להקיא ובאמת הפסקתי. אבל המשכתי לבלוס. עליתי 7 קילו ב3 שבועות.. אמא שלי לקחה אותי לדיאטנית ופסיכולוגית וזה לא עזר (גם התחלתי להקיא שוב אבל זה סוד שלי). קיצור לפני שנה בערך, ראינו שזה לא עוזר ושלחו אותי לאישפוז במחלקה להפרעות אכילה (הגדירו את ההפרעה שלי כ"הפרעת אכילה לא ספיציפית", כי לא הייתי בדיוק בולימית, זה היה קרוב יותר לאנורקסיה). הייתי מאושפזת שם חצי שנה, זה גם לא עזר אבל זה כי לא שיתפתי פעולה בכלל. לא רציתי להבריא כי לא רציתי להשמין.. פחדתי כל כך להשמין שהייתי מוכנה לסבול את המחלה הזאת עוד מלא, העיקר לא להעלות במשקל.
עברה חצי שנה מאז שהשתחררתי מאישפוז.. ואני לא יכולה לספר לך סיפור הצלחה וכמה חזקה אני ואיך יצאתי מזה.. כי אני עדיין עמוק בתוך החרא. ככל שעובר הזמן אני מפחיתה בקלוריות (הגעתי ל200 ביום) עדיין בקושי אוכלת, עדיין מקיאה, עדיין לוקחת משלשלים ועדיין שונאת את עצמי כל כך שאני לא מסוגלת להסתכל במראה מבלי לבכות. עכשיו אני שוקלת עוד אישפוז אבל לא בטוח עדיין. נראה...
(אם זה לא היה כזה ברור אז כן יצאתי מהבולימיה אבל עברתי לסוג של אנורקסיה.. לא בדיוק אבל דומה)
בגיל 14 ההפרעת אכילה ממש התפרצה כשהשנאה עצמית התגברה, והתחלתי להקיא. הקאתי חודשיים שלוש כל יום בערך 4 פעמים ביום. נכנסתי לבולימיה ואף אחד לא ידע על זה. הסדר יום שלי היה בערך: בליסה הקאה בליסה הקאה בליסה הקאה... ובליסה זה לא צלחת אורז, זה סיר שלם של אורז. שתביני כמה אכלתי. אה וכמובן שהבולימיה גרמה להדרדרות רצינית במצב הנפשי (והגופני) שלי. הייתי המון דיכאונית וגם לפעמים אובדנית.. הרגשתי מאוד לבד ואבודה בסיפור הזה.
יום אחד אמא שלי גילתה את ההקאות, את בטח מנחשת- המון בכי המון בלבול ותסכול וחוסר אונים.. הבטחתי לה שאני מפסיקה להקיא ובאמת הפסקתי. אבל המשכתי לבלוס. עליתי 7 קילו ב3 שבועות.. אמא שלי לקחה אותי לדיאטנית ופסיכולוגית וזה לא עזר (גם התחלתי להקיא שוב אבל זה סוד שלי). קיצור לפני שנה בערך, ראינו שזה לא עוזר ושלחו אותי לאישפוז במחלקה להפרעות אכילה (הגדירו את ההפרעה שלי כ"הפרעת אכילה לא ספיציפית", כי לא הייתי בדיוק בולימית, זה היה קרוב יותר לאנורקסיה). הייתי מאושפזת שם חצי שנה, זה גם לא עזר אבל זה כי לא שיתפתי פעולה בכלל. לא רציתי להבריא כי לא רציתי להשמין.. פחדתי כל כך להשמין שהייתי מוכנה לסבול את המחלה הזאת עוד מלא, העיקר לא להעלות במשקל.
עברה חצי שנה מאז שהשתחררתי מאישפוז.. ואני לא יכולה לספר לך סיפור הצלחה וכמה חזקה אני ואיך יצאתי מזה.. כי אני עדיין עמוק בתוך החרא. ככל שעובר הזמן אני מפחיתה בקלוריות (הגעתי ל200 ביום) עדיין בקושי אוכלת, עדיין מקיאה, עדיין לוקחת משלשלים ועדיין שונאת את עצמי כל כך שאני לא מסוגלת להסתכל במראה מבלי לבכות. עכשיו אני שוקלת עוד אישפוז אבל לא בטוח עדיין. נראה...
(אם זה לא היה כזה ברור אז כן יצאתי מהבולימיה אבל עברתי לסוג של אנורקסיה.. לא בדיוק אבל דומה)
האמ הייתי בתת משקל זה נחשב? זה היה קרוב לאנורקסיה. אם כן, אז ככה
היו לי בעיות בשיניים ושמו לי משהו בתוך הפה שסוג של ישר לי אותם, קשה להסביר..
וזה הפריע לי לאכול, וגם בגלל הגשר, היה לי כואב. אז פשוט כמעט ולא הייתי אוכלת, רק דברים נוזלים מרקים וכל השיט הלא טעים הזה.. היה לי קשה לאכול.. ירדתי המון
אבל תכלס זה לא אשמתי, ולפחות עכשיו השיניים שלי נראות יותר טוב:) עדין לא סיימתי את כל התהליך, אבל חלק ענק ממנו כן. וכרגע אני במשקל תקין, כשהורידו לי את המכשיר הזה ששמו לי בתוך הפה, החלטתי לקחת את עצמי לידיים ולהתחיל לאכול בריא לפי זמנים, וככה השמנתי. אני גאה בעצמי:)
היו לי בעיות בשיניים ושמו לי משהו בתוך הפה שסוג של ישר לי אותם, קשה להסביר..
וזה הפריע לי לאכול, וגם בגלל הגשר, היה לי כואב. אז פשוט כמעט ולא הייתי אוכלת, רק דברים נוזלים מרקים וכל השיט הלא טעים הזה.. היה לי קשה לאכול.. ירדתי המון
אבל תכלס זה לא אשמתי, ולפחות עכשיו השיניים שלי נראות יותר טוב:) עדין לא סיימתי את כל התהליך, אבל חלק ענק ממנו כן. וכרגע אני במשקל תקין, כשהורידו לי את המכשיר הזה ששמו לי בתוך הפה, החלטתי לקחת את עצמי לידיים ולהתחיל לאכול בריא לפי זמנים, וככה השמנתי. אני גאה בעצמי:)
אני תת משקל-אנורקסית.
קינאתי שאני לא כמו שהבנות היפות ההן שהן מקלון רצח, ובאותו הזמן שקלתי 36, פשוט לא ראיתי את זה והרגשתי נורא עם עצמי, אז לאט לאט הייתי מפחיתה באוכל, מגיעה למצבים שלא אוכלת כמה ימים, וכל זה.
לא יצאתי מזה עדיין.
קינאתי שאני לא כמו שהבנות היפות ההן שהן מקלון רצח, ובאותו הזמן שקלתי 36, פשוט לא ראיתי את זה והרגשתי נורא עם עצמי, אז לאט לאט הייתי מפחיתה באוכל, מגיעה למצבים שלא אוכלת כמה ימים, וכל זה.
לא יצאתי מזה עדיין.
לכל הבנות פה, אני לא אנורקסית ולא בולימית ולא הייתי
אבל חשוב לי להגיד לכם:
אתן מדהימות, בין אם אתן שמנות רזות גבוהות בין עם האף שלכם עקום, התחת בולט מדי או שאתן שטוחות, כל דבר
תאהבו את עצמכן, ואל תרעיבו את עצמכן, אל תכנסו לחרא הזה!
כי זה לא יעשה אתכן יותר יפות.
רק יכער יותר.
אם אתן רוצות לרזות תתיעצו קודם כל! דיאטנית, הורים.
אל תקיאו אפילו פעם אחת, ואל תרעיבו, תגידו לעצמכם אני יפה כמו שאני.
אתן יכולות לטפח, אפילו ניתוח פלסטי *אחד* זה יותר טוב מהפרעת אכילה, למרות שעדיין, מומלץ לאהוב את עצמכן כמו שאתן.
בנות, תצאו מזה.
אתן חזקות אתן מוכשרות. ובאמת שהחרא הזה לא שווה את זה, זה רק סבל אחרי סבל אחרי סבל... הייתי מציעה לכן, לכל מי שכאן להיעזר בכל עזרה שיש לצאת מזה לגמרי, ולהפיץ את מה שאני כותבת הלאה. אל תתחילו עם ההפרעות אכילה!
יישר כוח!
-למה מינוס? אני לא ניסיתי לעזור פה?
אבל חשוב לי להגיד לכם:
אתן מדהימות, בין אם אתן שמנות רזות גבוהות בין עם האף שלכם עקום, התחת בולט מדי או שאתן שטוחות, כל דבר
תאהבו את עצמכן, ואל תרעיבו את עצמכן, אל תכנסו לחרא הזה!
כי זה לא יעשה אתכן יותר יפות.
רק יכער יותר.
אם אתן רוצות לרזות תתיעצו קודם כל! דיאטנית, הורים.
אל תקיאו אפילו פעם אחת, ואל תרעיבו, תגידו לעצמכם אני יפה כמו שאני.
אתן יכולות לטפח, אפילו ניתוח פלסטי *אחד* זה יותר טוב מהפרעת אכילה, למרות שעדיין, מומלץ לאהוב את עצמכן כמו שאתן.
בנות, תצאו מזה.
אתן חזקות אתן מוכשרות. ובאמת שהחרא הזה לא שווה את זה, זה רק סבל אחרי סבל אחרי סבל... הייתי מציעה לכן, לכל מי שכאן להיעזר בכל עזרה שיש לצאת מזה לגמרי, ולהפיץ את מה שאני כותבת הלאה. אל תתחילו עם ההפרעות אכילה!
יישר כוח!
-למה מינוס? אני לא ניסיתי לעזור פה?
לא הייתי בולמית אבל היו לי הפרעות אכילה..
הגעתי למצב הזה בעיקר בגלל חוסר ביטחון קיצוני ואמא שלי וסבתא שלי שדאגו להזכיר לי כל יום שאני יפסיק לאכול כמו חזירה ושאני יהיה שמנה ואני יהיה מכוערת ופרה וככה כל יום עד שזה נכנס לי למוח. ובתור ילדה בת 13 חסרת ביטחון לקחתי את זה קשה...
התחלתי להאמין שאני באמת שמנה למרות שהייתי במשקל תקין, ואז זה התחיל.. הייתי מורידה בהדרגה באוכל, הפסקתי לאכול בבית הספר, אף פעם לא היית מוצאת אותי אוכלת משהו בבית הספר.. ואז הפסקתי לאכול גם בבית.. תמיד היה לי את אותו תירוץ בבית ספר אמרתי שאני אוכלת בבית ובבית אמרתי שאני אוכלת בבית ספר.. ואף אחד לא ידע מזה.. עד היום בעצם שמרתי את זה בסוד כי זה משהו שקשה לדבר עליו.. עברתי את זה לבד וגם יצאתי מזה לבד.. אני זוכרת שהייתי יושבת והיה לי קשה להתרכז בשיעור כי הייתי מורעבת, ותמיד היו לי סחרחורות וריח רע מהפה כמו בצום. עד שחליתי באנמיה והיה לי מחסור במוגלובין וברזל והייתי צריכה לקחת כדורים, ככה יצאתי מזה, הרופאה ממש הלחיצה אותי והסבירה לי שיש לי אנמיה ואם לא אתחיל לאכול +לקחת כדורים אני יכולה לגרום לעצמי נזק גדול.. והחלטתי לקחת את עצמי בידיים ולנסות לצאת מזה! וזה היה כל כך קשה כי כל פעם שעליתי במשקל בכיתי דם והפסקתי שוב וכשניסיתי לאכול מסודר היו לי תמיד בחילות כי לא הייתי רגילה לאכול מסודר, ותמיד הייתי בדיכאון והרגשתי חולשה חזקה, והמחזור שלי ממש נדפק, היו חודשים שלא הייתי מקבלת מחזור.. וכשהבנתי למה הכנסתי את עצמי, התחלתי לשנוא את עצמי על זה שהייתי כל כך מטומטמת ופגעתי בעצמי.. החלטתי שלא משנה מה אני יוצאת מזה בכל מחיר... התחלתי לעבוד על הביטחון שלי והיו לי המון נפילות אבל הסיבה העיקרית שיצאתי מזה היא בגלל האנמיה..
אני באמת לא יודעת מאיפה היו לי את הכוחות לצאת מזה, אבל אני כל כך שמחה שיצאתי מזה... והיום אני שונאת שקוראים לי רזה כי זה מחזיר אותי לתקופה הנוראית הזאת.. אני חושבת שלכל בן אדם יש את היכולת ואת הכוח לצאת מזה.. וזה היה נוראי לעבור את זה לבד אז אם יש מישהו/י שקורא/ת את זה בבקשה תספרו למישהו קרוב אל תעברו את זה לבד כי זה נוראי!
ואני שמחה שעניתי על השאלה הזאת כי סוף סוף יצא לי להוציא את הסוד הזה מהלב ולשתף, אני מרגישה שפרקת את מה שהיה לי על הלב
הגעתי למצב הזה בעיקר בגלל חוסר ביטחון קיצוני ואמא שלי וסבתא שלי שדאגו להזכיר לי כל יום שאני יפסיק לאכול כמו חזירה ושאני יהיה שמנה ואני יהיה מכוערת ופרה וככה כל יום עד שזה נכנס לי למוח. ובתור ילדה בת 13 חסרת ביטחון לקחתי את זה קשה...
התחלתי להאמין שאני באמת שמנה למרות שהייתי במשקל תקין, ואז זה התחיל.. הייתי מורידה בהדרגה באוכל, הפסקתי לאכול בבית הספר, אף פעם לא היית מוצאת אותי אוכלת משהו בבית הספר.. ואז הפסקתי לאכול גם בבית.. תמיד היה לי את אותו תירוץ בבית ספר אמרתי שאני אוכלת בבית ובבית אמרתי שאני אוכלת בבית ספר.. ואף אחד לא ידע מזה.. עד היום בעצם שמרתי את זה בסוד כי זה משהו שקשה לדבר עליו.. עברתי את זה לבד וגם יצאתי מזה לבד.. אני זוכרת שהייתי יושבת והיה לי קשה להתרכז בשיעור כי הייתי מורעבת, ותמיד היו לי סחרחורות וריח רע מהפה כמו בצום. עד שחליתי באנמיה והיה לי מחסור במוגלובין וברזל והייתי צריכה לקחת כדורים, ככה יצאתי מזה, הרופאה ממש הלחיצה אותי והסבירה לי שיש לי אנמיה ואם לא אתחיל לאכול +לקחת כדורים אני יכולה לגרום לעצמי נזק גדול.. והחלטתי לקחת את עצמי בידיים ולנסות לצאת מזה! וזה היה כל כך קשה כי כל פעם שעליתי במשקל בכיתי דם והפסקתי שוב וכשניסיתי לאכול מסודר היו לי תמיד בחילות כי לא הייתי רגילה לאכול מסודר, ותמיד הייתי בדיכאון והרגשתי חולשה חזקה, והמחזור שלי ממש נדפק, היו חודשים שלא הייתי מקבלת מחזור.. וכשהבנתי למה הכנסתי את עצמי, התחלתי לשנוא את עצמי על זה שהייתי כל כך מטומטמת ופגעתי בעצמי.. החלטתי שלא משנה מה אני יוצאת מזה בכל מחיר... התחלתי לעבוד על הביטחון שלי והיו לי המון נפילות אבל הסיבה העיקרית שיצאתי מזה היא בגלל האנמיה..
אני באמת לא יודעת מאיפה היו לי את הכוחות לצאת מזה, אבל אני כל כך שמחה שיצאתי מזה... והיום אני שונאת שקוראים לי רזה כי זה מחזיר אותי לתקופה הנוראית הזאת.. אני חושבת שלכל בן אדם יש את היכולת ואת הכוח לצאת מזה.. וזה היה נוראי לעבור את זה לבד אז אם יש מישהו/י שקורא/ת את זה בבקשה תספרו למישהו קרוב אל תעברו את זה לבד כי זה נוראי!
ואני שמחה שעניתי על השאלה הזאת כי סוף סוף יצא לי להוציא את הסוד הזה מהלב ולשתף, אני מרגישה שפרקת את מה שהיה לי על הלב