דוגמה לסיפור חיים - היי, המורה נתנה לנו עבודה לכתוב את סיפור החיים שלי והיא אמרה לכתוב על חוויות ועל כל מיני דברים מעניינים. היא אמרה שזה יכול להיות הומוריסטי וכ'ו והיא אמרה שזה צריך להיות מאז שנולדנו ועד עכשיו (גיל 12). מי יכול לתת לי דוגמא לסיפור חיים?

נולדתי באילת ושם גדלתי. אבא שלי היה איש קבע בחיל הים באותה תקופה. אז אחרי 9 שנים באילת נאלצתי להיפרד מהחברים ולעבור לאשדוד. שם גרנו 3 שנים. אח"כ עברנו שוב לאילת. גם ל- 3 שנים. אח"כ עברנו למעלות. הרבה זמן מהחיים נדדתי בין בתי ספר וחברים.
כשהייתי בת 3 נולדה אחותי הקטנה. כשהייתי בת 14 נולד לנו אח וזה היה התרגשות גדולה שאחרי 2 בנות ואחרי כ"כ הרבה שנים מגיע בן. כעבור 3 שנים נולד בן נוסף. פעם היינו משפחה קצת מרוחקת אבל היום הכל הסתדר וכולם קרובים לכולם.

וכו' וכו'..

שואל השאלה:
תודה

היי אנונימי, הוספתי לך סיפור בנימה אישית שכתבתי על עצמי.
הסיפור אמיתי לחלוטין ולא פרי הדמיון שלי.
הוספתי לך גם קישור לאתר עצמו, אולי תשאב משם סיפורים נוספים.


הסיפור על ד"ר גדעון פינדלר מתל השומר / פיץ העכבר.

בתאריך 13.6.82, היום בו הגחתי לעולם, התברר לצוות הרפואי שערך בדיקות רגילות כמו לכל תינוק שנולד שיש לי לחץ תוך גולגלתי במוח (הידרוצופולוס) התופעה בעצם גורמת לחמצן שאני נושם ללחוץ על החדרים שבמוח וכתוצאה מכך נגרמים כאבי ראש ברמות שלא אתאר פה כי אין מספיק מילים.
הרופאים, בראשותו של ד"ר פינדלר המדובר, התחילו בהכנות לקראת ניתוח דחוף, שכן הובהר להורי שהניתוח הכרחי ומיידי, בניתוח עצמו הוכנסה לי צינורית מיוחדת, המיועדת לנקז את כל הנוזלים שהצטברו לי בגולגולת. הצינורית עוברת מהמוח דרך חלל הבטן והלאה ועוזרת לי למעשה, או מונעת בעצם מהנוזלים להצטבר במוח ובכך בעם פותרת לי את הבעייה שממנה סבלתי. עוברות כמה שנים (שנתיים או שלוש) ושוב אותה פרוצדורה, לאחר שהרגשתי ותפקדתי כמו כל ילד אחר, ושוב אותו ניתוח ושוב החלפת צינורית. מאז אותו ניתוח אחרון ועד לפני שנתיים - שלוש תיפקדתי כמו כל ילד אחר, עשיתי צרות להורי, שברתי לא פעם ולא פעמיים ידיים, רגליים ומה לא, לא היה שובב ומופרע ממני בכל הסביבה שלי.

השנים חלפו, סיימתי בית ספר יסודי, תיכון, והגיע הזמן להתגייס לצבא, הגעתי ללישכת הגיוס כמו כל נער מתבגר לצו הראשון ושם לאחר עיון בתיק הרפואי שלי, הצבא הבהיר לי חד וחלק, אתה לצבא שלנו לא מתגייס, עליך לא לוקחים אחריות, לע עזרו הסברים, לא עזר כל אישור רפואי שהבאתי שמוכיח שכבר שנים אינני סובל מהמחלה. לאחר שחשבתי עם עצמי מספר ימים החלטתי: "אני אלך לצבא ויהי מה" וביקשתי להתנדב, התנדבתי לשירות צבאי מלא של שלוש שנים (לא שנתיים כמו רוב המתנדבים) ועד שלא סיפרתי לחברים בצבא שאני למעשה מתנדב והסברתי גם למה, אף אחד לא ידע ולא חשב בכלל שאני מתנדב מאחר וה"בעייה" שממנה סבלתי, לא נראתה לעין מעולם. הכל היה רגיל לגמרי, עד שממש מעט לפני השיחרור שלי, שוב חזרו לי הבעיות שמהן לא סבלתי במשך שנים, אושפזתי ונותחתי שוב ועשו לי "תיקון" של הצינורית. הזמן חלף והבראתי ולאחר תקופת מחלה קצרה, חזרתי לשרת ביחידה את הזמן שנותר לי ולא חשבתי אפילו לא לרגע להשתחרר ולסיים עם הצבא כי אמרתי לעצמי אעשה שלוש שנים עד תום.

היום אני בן 25, הוצאתי רישיון נהיגה ולא סובל (טפו טפו טפו) מהבעייה נוראית הזו.

אני מקווה שעכשיו, אחרי שסיפרתי פה את סיפורי, אנשים יבינו שאם רוצים מספיק, ואם נאמין בעצמינו מספיק, הכל אפשרי.

אני מקווה שעכשיו צוות האתר היקר של סטיפס, על מומחיו, אורחיו וחבריו יבינו למה האיש הזה, ד"ר פינדלר, כ"כ יקר לליבי, ולמה לעולמים לא אשכח את המתנה שהעניק לי כשניתח אותי, את חיי. אני משוכנע שבחלוף 25 שנים, הוא ניתח כבר אלפי ילדים (ואולי אף מבוגרים) אחרים ואולי אף הספיק לשכוח את המקרה שלי, אבל בכ"ז הייתי רוצה להודות לו באופן אישי על מה שעשה, על שהציל את חיי והעניק לי חיים כמו לכל ילד אחר.
לסיום, אפילו שאני יודע שהסבירות שד"ר גדעון פינדלר יקרא את מה שכתבתי פה היא לא גבוהה במיוחד, אני רוצה להודות לו ולשלוח אליו חיבוק ענקי, ופשוט לומר תודה.

תודה גם לצוות האתר הנפלא, שנתן לי במה נאותה לספר את הסיפור שלי פה לראשונה מה זה 25 שנים

שואל השאלה:
wow!
זה היה מרגש!!!
אתה ממש עזרת לי!!
תודה xd